כל כך הרבה זמן לא עדכנתי. הלוואי ויכולתי להגיד שזה מכיוון שדברים הסתדרו בצורה כל כך טובה בזמן האחרון שכבר לא היה לי צורך בזה... האמת היא שזה בדיוק להפך.

אין לי סיבה מסויימת שבגללה לא כתבתי. כנראה סתם התעצלות. התעצלות שגרמה להצטברות של דברים שבסופו של דבר העיקו עלי יותר מידי והביאו אותי לכתוב פוסט אפילו בשעות כאלה.

מזמן לא יצא לי לספר על העניין של אחי וחברה שלו שעברה לגור אצלנו בבית. למי שלא קרא בבלוג באותה תקופה או סתם לא זוכר - די הייתה חברה הכי טובה שלי במשך 5 שנים. היא מאסטוניה. עברה לגור בארץ לאחר שהיא ואחי התאהבו, למרות כל ההתנגדויות שלי לקשר ביניהם - דבר שבסופו של דבר גרם לקץ החברות ביננו. תקופה קצרה לאחר שעברה לגור אצלנו ניסיתי לחזור להיות חברה שלה בשביל שהעניינים ירגעו קצת בבית - מה שעבד לתקופה מסויימת, עד שהכל התפוצץ שוב.

לא שקרה משהו מיוחד לגרום לזה... כנראה שזה פשוט דבר שלא יכול לקרות. ככל שיותר ניסיתי, יותר הבנתי שזה לא אפשרי. אני לא מסוגלת לסלוח לה על כל מה שהיה עד עכשיו. לא מסוגלת לסלוח לה על זה שעברה לגור בבית שלי בידיעה שזה יגרום לי לעזוב.

לפני כחודש אמא שלי סיפרה לי שהם מתכננים לנסוע לאסטוניה באוגוסט להתחתן, ואז הם רוצים לשכור לעצמם דירה בארץ.

כמובן שיש בזה צד משמח... סוף סוף היא תעבור מפה, אחרי שנה שלמה שסבלתי אותה פה. אבל מצד שני... חתונה. היא ואחי מתחתנים.

אז נכון שזה היה רק עניין של זמן עד שזה יקרה... אבל כנראה שחלק ממני האמין שזה לא באמת יחזיק מעמד כל כך הרבה זמן.

זה כאילו כמה שאני מנסה להרחיק אותה מהחיים שלי, זה רק חוזר להתנקם בי יותר. כשהתחלנו להתרחק בתור חברות, היא ואחי התקרבו. כשזה הגיע למצב שרציתי לנתק איתה כל קשר ולא לשמוע או לראות אותה אותה יותר לעולם, היא עברה לגור איתו בבית שלי. כששנאתי אותה הרבה יותר ממה שחשבתי שאוכל אי פעם, היא מתארסת לאחי. עוד ארבעה חודשים היא כבר תהפוך לקרובת משפחה רישמית, ואז זה רק ילך ויהיה יותר גרוע.

בקשר לאילן (או שאולי תזהו אותו יותר טוב לפי השם הבדוי שלו - אורן) - ויתרתי סופית.

כן, אני אהבתי אותו... עדיין אוהבת. אבל צריך 2 אנשים בשביל אהבה, ואני לא מתכוונת לרדוף אחרי אף אחד שלא מראה עניין, למרות כל מה שהיה ביננו עד עכשיו.

הלוואי שהידיעה שזה נגמר ושהוא לא שווה את הכאב הזה הייתה מקלה על זה איכשהו.

מה שעצוב לי בכל העניין זה אפילו לא עצם העובדה שזה נגמר, אלא הצורה שבה זה נגמר. לא היו לנו מריבות, לא ויכוחים ולא שום דבר בסגנון. הכל היה מושלם... אפילו מושלם מידי. אמרתי כבר שאני נאיבית, נכון? נאיבית מידי בכדי להאמין שדבר כזה באמת יכול להמשך.

והוא... הוא פשוט שחקן. ושחקן כל כך טוב. הא, אני בטוחה שגברים היו רצים לקחת טיפים ממנו. איך הצליח לגרום לבחורה להתאהב בו בצורה עיוורת כזאת שלא תראה שכל מה שהיא הייתה בשבילו זה בעצם רק שעשוע להעביר את הזמן - ועוד לצאת מזה נקי. לא להצטרך בכלל להתמודד עם פרידה מסוג כלשהו, אלא פשוט להעלם. מבריק, לא?

אני אפילו לא מצליחה לכעוס עליו לאורך זמן, כי למרות שידוע לי שהוא מניאק, הוא לא עשה בעצם כלום. אין לי שום זכרון של משהו רע שעשה לי. כל מה שאני זוכרת מהזמנים שלנו יחד זה את כל הרגעים שייחלתי שלעולם לא יגמרו. הרגעים בהם באמת ובתמים האמנתי שגם הוא הרגיש כלפיי אותו הדבר. לפעמים כשאני חושבת על כל הדברים האלה קשה לי להאמין שהכל היה סתם... איך אפשר לזייף מבטים כאלה? הכל הרגיש כאילו היה הרבה יותר מזה...

נאיבית, כבר אמרתי?

"There's a time for love and a time for letting go."

A Time for Letting Go / Michael Bolton