הם נשואים. הם באמת נשואים.

אני אפילו לא יודעת איך להתחיל לתאר את איך שאני מרגישה.

זאת פשוט הרגשה כזאת שמציפה אותי בצורה בלתי ניתנת לתאור. הרגשה של שמחה והתרגשות בלתי נתפסת.

קצת מצחיק, אבל אני חושבת שאני יותר מתרגשת בשבילה מאשר בשביל אחי. היא בעצמה הייתה לי כמו אחות - והרבה יותר מזה - במשך כל כך הרבה זמן.

ראיתי תמונות מהחתונה ופשוט ישבתי ובהיתי בהן אחת אחת עם דמעות בעיניים. כזה זוג מקסים. כל כך מאושרים יחד.

ופתאום כל מה שהיה במשך כל הזמן הזה נראה לי כזה חסר משמעות ומיותר.

אני רוצה לחבק אותה ולהגיד לה שאני אוהבת אותה ושמחה בשבילה. שאני מצטערת שלא יכולתי להיות שם בשבילה ביום המאושר ביותר בחיים שלה, ויותר מזה על שלא תמכתי בה במשך כל התקופה הזאת.

מחר בבוקר הם חוזרים לארץ ואין לי מושג איך אני הולכת להתמודד עם זה.

זה כל כך הרבה יותר קשה ממה שחשבתי...