מישהו אמר לי לא מזמן שהדרך הכי טובה להתמודד עם כאב זה לצחוק עליו.

זה נשמע לי קצת מגוחך, אבל החלטתי לנסות את זה. זה אפילו עזר כמה פעמים.

כבר חודש שלא כאב להרגיש לבד.

היום הרגשתי את זה שוב. ובדיוק כשזה התחיל לחלחל בי, החלטתי שאני לא אתן לזה.

חשבתי לעצמי שזה מטופש. אז מה אם אני לבד? הכי טוב להיות לבד. מי צריך את הביחד הזה בכלל?

צחקתי.

יש לי מספיק אנשים שרוצים אותי. אולי לא בצורה שהייתי רוצה... אבל בצורה שמבטלת את ההרגשה של הלבד. לפחות לזמן מה.

המחשבות שלי התרוקנו לכמה רגעים. או שמא הם המשיכו לעבוד באופן מנותק ממני.

הרגשתי משהו נופל לאורך הלחי שלי. דמעה.

זה לא אמור להצליח להשתלט עלי בצורה כזאת... אני אמורה להיות בשליטה.

מישהו אמר לי לא מזמן שהדרך הכי טובה להתמודד עם כאב זה לצחוק עליו.

אז צחקתי, תוך כדי בכי. ולא היה שם אף אחד בשבילי.

ושוב הרגשתי לבד.