מצב רוח: לא משהו  

מוזיקה: Brian McFadden - Thank You For The Moments

פגישה שלישית עם הפסיכולוג.

זה הולך ונהיה יותר קשה. עדיין לא נשברתי ובכיתי מולו. אני יודעת שמותר לי, ואני יודעת שזה אפילו מומלץ, אבל איכשהו תמיד שאני מגיעה לשלב שאני רוצה לבכות, אני מחזיקה את זה בפנים. יכול להיות שזה כבר נהיה רפלקס... הרגל כזה.

סיפרתי לו היום על ההתלבטות שלי בקשר לאם לספר לו או לא. הוא ייעץ לי לא להגיד את זה עד שאני ארגיש מספיק בטוחה שאני רוצה להגיד את זה. לפחות משהו טוב יצא מזה שדיברתי איתו על ההתלבטות - הוא עזר לי להבין מה עוצר אותי לספר לו.

זה לא בגלל שאני לא בוטחת בו מספיק או לא מרגישה מספיק בטוחה. זה פשוט בגלל שלא רק שכואב לחפור בפצע הישן הזה, אלא גם אף פעם לא ממש יצא לי להגיד את זה בקול, אלא רק בכתב... אז הוא שאל אם אני רוצה לכתוב את זה ולתת לו. אמרתי שלא, כי אני רוצה שאני אוכל להגיד את זה בקול.

יכול להיות שבפגישה הבאה אני אספר לו. נראה איך אני ארגיש עם זה אז...

לפעמים אני מרגישה שאני רוצה להקבר. איכשהו להתנתק מכל העולם... להיות לבד בשקט מוחלט.

אני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי באמת. הם מתיימרים להבין, אבל הם לא מבינים באמת.

מצאתי קובץ של מיני-יומן שכתבתי פני שנה בערך. זה כמו מקבץ מכתבים שכתבתי לאדי פעם... מכתבים שאף פעם לא שלחתי ולא התכוונתי לשלוח, אבל כתבתי כדי לפרוק את זה.

קראתי כל מה שכתבתי שם... זה עשה לי משהו. החזיר אותי לרגע לתקופה הנוראה ההיא, והזכיר לי שלמרות שהתקופה שאני עוברת עכשיו קשה, זה עדיין שיפור מאיך שהיה אז. וזה נתן לי תקווה להמשך... שאולי זה באמת יכול להשתפר.

השאלה היא כמה זמן זה יקח, והאם אני אחזיק מעמד עד אז...