אני מקווה שאת יודעת כמה שזה קשה בשבילי לכתוב את המכתב הזה... במיוחד אחרי כל מה שקרה.

אני רוצה שתדעי שלמרות שזה לא נראה ככה, אני עדיין אוהבת אותך. אם זה לא היה ככה, זה לא היה כואב לי כל כך לעבור את כל הדברים האלו איתך. וכן... אני מודעת לעובדה שחלק מכל הדברים שקרו היה גם באשמתי.

פשוט חשבתי על זה לפני כמה ימים... את מתחתנת. את יודעת מה נזכרתי כשחשבתי על זה? נזכרתי איך תמיד דיברנו על איך שנהיה בחתונות אחת של השנייה, ואיך שתהרגי את לירן על זה שתמיד לקח לי את המחשב בשביל להשתמש בו בעצמו. זה קצת מוזר בשבילי לחשוב שאני לא הולכת להיות שם... אני לא יודעת, אני מניחה שבאמת חשבתי שכל זה באמת הולך לקרות - חוץ מהחלק על להרוג את לירן, כמובן.

אני פשוט באמת מרגישה את הצורך להתנצל עכשיו... להתנצל על זה שאני לא הולכת להיות שם למרות הכל. אני באמת מרגישה כאילו אני לא מסוגלת. יותר מכל הדברים שפגעו בי במהלך בתקופה שרבנו, מה שפגע בי הכי הרבה היה שבאת לגור כאן למרות שאמרתי לך שזה יגרום לי לעזוב את הבית שלי. אני יודעת שיש שתי גירסאות לכל סיפור, וחלק מהאנשים ששמעו את הסיפור הזה אפילו אמרו לי שהם לא מאשימים אותך במה שעשית, אבל איך שאני רואה את זה, זה היה בלתי נסלח. ואפילו כשכן ניסיתי להשאיר את הכל מאחור ולחזור להיות חברות, זה פשוט המשיך להציק לי בראש ולא עזב אותי, עד שפוצצתי את הכל שוב לתמיד.

אני די בטוחה שאם דברים היו הולכים אחרת מההתחלה, אולי הייתי יכולה איכשהו להתרגל לרעיון שאת ולירן ביחד בלי כל המריבות האלה. אולי עכשיו עדיין היינו חברות טובות כמו פעם. זאת אומרת, באמת התרגלתי לרעיון בסופו של דבר... אבל עד שזה קרה, יותר מידי דברים קרו ביני לבינך בשביל להתגבר על זה. שתינו נפגענו יותר מידי.

זה קצת מצחיק איך שתמיד חלמנו לגור יחד, בדיוק כמו אחיות, ועכשיו שזה באמת קרה... דברים היו כמו שהם.

אני מצטערת שעשיתי לך חיים קשים בתקופה שהיית פה, אבל זה באמת הייתה אחת התקופות הקשות שהיו לי בחיים, ומי כמוך יודעת שהיו לי הרבה כאלה...

אני אפסיק לפטפט... באמת רציתי רק לאחל לך את כל המזל בעולם בחיים המשותפים החדשים שלכם יחד. מגיע לך להיות מאושרת.

ובקשר אליך ואלי... זה הולך לקחת הרבה בשבילי לשכוח את כל מה שקרה, ואני בטוחה שגם לך... אבל את יודעת מה אומרים - לעולם אל תגיד לעולם לא, אז... אולי יום אחד. אני חושבת שאני באמת אשמח אם זה יקרה.

הדמעות מתחילות לרדת עכשיו, אז אני חושבת שזה הסימן שלך להפסיק כאן.

גיסתך לעתיד,

שירי

לעולם לא אשכח את היום בו נפגשנו. ידעתי שהיה ביננו משהו מהרגע בו עינינו נפגשו לראשונה, עוד אז בהופעה. אתה זוכר איך מבין כל האנשים בקהל שמת לב דווקא אלי? ראיתי איך הסתכלת לכיוון שלי מידי פעם. ורגע לפני שעזבת את הבמה, כשראיתי שהסתכלת לכיוון שלי שוב, העיניים שלנו סוף סוף נפגשו. הרגשתי את החיבור מיידית. משהו בעיניים שלך אמר לי שאתה לא כמו אף בחור אחר. ואז חייכת. החיוך הכי יפה שראיתי אי פעם. אתה מאמין באהבה ממבט ראשון? אני חושבת שזה מה שזה היה, לפחות בשבילי.

ומאוחר יותר, האם זה היה הגורל שהפגיש ביננו שוב? לגמרי לבד שם, בלי אף אחד מסביב. רק אתה ואני.

כשהתנשקנו בפעם הראשונה, כשהעברת את היד שלך בשיער שלי ואז על הצוואר, הרגשתי את זה. משהו שלא הרגשתי לפני כן, או אחרי. שום מגע לא הרגיש כמו שלך. שום נשיקה לא טעמה כמו שלך. שום הרגשה לא התקרבה לאיך שהרגשתי כשהייתי איתך.

האם זו הייתה רק הרגשה של נשיקה ראשונה, או שזה היה הבן אדם עצמו שעשה אותה כל כך מיוחדת? לא ממש מצאתי את התשובה לזה עדיין... אבל אני מנסה, אני באמת מנסה.

מתוך מכתב שכתבתי, שלא נשלח.

נכתב בנובמבר 2003.