כבר כמה ימים שאני מסתובבת בבסיס עם המכתב בכיס.

כבר כמה ימים שאני מתלבטת אם להביא לו אותו או לא.

אתמול החלטתי ללכת על זה.

בלי שום ציפיות אך עם הרבה חששות הלכתי לכיוון שלו. כשראיתי אותו זרקתי "מה נשמע" עם חיוך קטן. הוא ניסה להתחיל שיחה על ידי שאלה בקשר לעבודה כשראה שבאתי להמשיך ללכת. התקרבתי אליו ודיברנו קצת. הכנסתי את היד לכיס... כבר הרגשתי את המכתב עם האצבעות שלי בזמן שהתלבטתי עם להוציא אותו או לא. לאחר כמה שניות הוצאתי את היד מהכיס והמשכתי ללכת.

יצאתי מהצד הצדדי של המבנה וחזרתי חזרה לאותו הכיוון שהייתי בו, ובזאת יצרתי סיבוב גדול סביב איפה שהיה. החלטתי שזהו, אני חייבת לעשות את זה. ניגשתי אליו והושטתי לו את המכתב. הוא הסתכל על זה לרגע, כאילו לא הבין מה רציתי בהתחלה.

תסתכל על זה יותר מאוחר, טוב?

הוא הנהן ולקח את המכתב.

מאותו הרגע שהמכתב נחת לו בידיים הרגשתי צורך פשוט להעלם. התחלתי ללכת חזרה לכיוון המשרד תוך כדי זריקת "ביי" מהיר.

אני לא יכולה להגיד שציפיתי שיתקשר, אלא יותר קיוויתי. למעשה, אפילו תארתי לעצמי שהוא לא יתקשר... וגם לא הופתעתי לגלות שצדקתי.

בלילה חלמתי שהוא בא לדבר איתי על זה. הוא אמר לי שהוא שומע את זה כל כך הרבה שאלה כבר רק מילים בשבילו. כשהתעוררתי ישר קישרתי מאיפה המשפט הזה הגיע לחלום... בדיוק אותם המילים שאדי (האהבה הראשונה שלי) אמר לי בזמנו אחרי הפעם הראשונה שאמרתי לו שאני אוהבת אותו. נאנחתי. שנאתי את זה שאחרי כל כך הרבה זמן הוא עדיין משפיע עלי.

היום בבוקר ראיתי אותו שוב כשהלכתי להביא אוכל לחתולים שאנחנו מטפלים בהם. בהתחלה הוא לא שם לב שהייתי שם, אז המשכתי בשלי בלי להגיד לו כלום. אחרי כמה דקות הוא ניגש אלי. אחרי ה"מה נשמע" וכד' הוא הסתכל עלי עם חיוך.

את לא פיירית.

למה?

חייכתי.

נכנסתי. הלב שלי פעם כמו מטורף. עמדתי והסתכלתי עליו מרחוק, כאילו פחדתי להתקרב.

בואי רגע, אני רוצה להגיד לך משהו..

התקרבתי אליו ואיך שעמדתי מולו הוא בא אלי ונישק אותי. נשיקה כזאת שאמרה הרבה יותר ממילים.

וואו.

הוא חייך חיוך ענק והיה לו מבט כזה בעיניים... המבט שלו שאני אוהבת.

בהחלט היה שווה להביא לו את המכתב בסופו של דבר.

אני שונאת אותה.

אמרתי את זה כל כך הרבה פעמים, ועדיין, לא משנה כמה פעמים אני אמשיך להגיד את זה, זה בחיים לא יצליח להביע כמה אני שונאת אותה באמת.

אז אני בבית. אז אני מתנהגת כאילו היא לא קיימת. אני יודעת שזה פוגע גם בה להיות איתי באותו הבית, אבל לא אכפת לי. היא הביאה את זה על עצמה. היא הביאה את זה על כולנו. היא ידעה למה זה יגרום.

לא נורא... היא צריכה לסבול אותי פה כולה פעם בשבוע, כשאני באה לסופשבוע. שאר הזמן יש לה שקט ממני לחיות לי בבית בכיף, תוך התעלמות טוטאלית מהעובדה שהיא הסיבה העיקרית לכך שאני לא נמצאת שם בזמן הזה.

שאלתי את אמא שלי היום למה היא הפסיקה לקנות את הנייר שאני אוהבת והתחילה לקנות אחר במקום. היא אמרה שזה בגלל שצריך להצטמצם קצת. נו, לא פלא. היא צריכה לפרנס פתאום עוד "ילד". כאילו לא מספיק לה כבר 4 ילדים. למה לעזאזל אני צריכה להתחיל להצטמצם ולהתפשר על דברים שאני אוהבת והיו לי לפני שהיא עברה לפה? לא מספיק כל הנזק שכבר עשתה? לא מספיק שאנחנו מספקים לה קורת גג, אוכל, שתייה, בגדים, וכל שאר הדברים שהיא צריכה... אנחנו צריכים להתחיל להצטמצם בגלל זה? אם אין לה איך לפרנס את עצמה שתחזור למשפחה שלה. שהם יפרנסו אותה.

ראיתי אותה היום בוכה וזה עשה לי טוב. זה עושה אותי מפלצת?

לא אכפת לי. אני חושבת שזה מגיע לה. לא יודעת ולא אכפת לי כל כך מה גרם לזה, אבל עשה לי טוב לדעת שגם היא נפגעת. מגיע לה שתפגע. מגיע לה הרבה יותר מזה.

אני שונאת אותה - כבר אמרתי את זה?

שונאת אותה כל כך.

מזל טוב לי - סוף סוף קיבלתי רב"ט.

למעשה העניקו לי את הדרגות כבר ביום שלישי, אבל עכשיו יצא לי לכתוב.

התמונה הנ"ל צולמה ביום ההענקה, אחרי ששפכו עלי מים.

(לחצו על התמונה להגדלה)

אז אני לא אראה אותו היום.

וכנראה גם לא מחר.

ובטוח לא יום למחרת.

אז אני אראה אותו ביום ראשון.

ושוב לא נוכל לדבר.

ושוב נצטרך להעמיד פנים ולהתרחק כמה שיותר.

אז תהיה לי הזדמנות כזאת רק עוד חודש.

וגם אז לא בטוח שאוכל לנצל אותה.

למעשה, קשה לי להאמין שזה יקרה בכלל.

אז כל הבלאגן הזה יסתיים רק עוד חודשיים.

וגם אז לא בטוח שיקרה משהו.

ושוב, קשה לי להאמין שזה יקרה בכלל.

אולי סתם השלתי את עצמי כל הזמן הזה.

אז ישבר לי הלב שוב.

לא נורא.

כבר התרגלתי..