לא יודעת מה יש לי פתאום או מה גרם לזה עכשיו, אבל אני מרגישה את עצמי מוצפת ברגשות.

כל כך הרבה רגשות שאני לא מצליחה להביע במילים...

פעם הייתי מביעה את הרגשות האלה בכתיבת שירים או סתם כתיבה של כל מה שעלה לי בראש באותו הרגע וזה היה משחרר את הלחץ הזה. עכשיו כבר לא. לא כי בחרתי להפסיק עם זה, פשוט כי אני כבר לא מצליחה. אני מוצאת את עצמי עומדת מול דף ריק, והוא פשוט נשאר ריק.

אני אפילו כבר לא יודעת מה מעיק עלי כל כך. זאת אומרת, כמובן שאני יודעת... יש כמה וכמה דברים. אבל לא בצורה כזאת שאני יכולה להביע את זה בשירה או אפילו בכתב.

זה פשוט נשאר תקוע בפנים ולא יוצא. ואז, בגלל שזה לא יוצא, זה מתחיל להעמיס ולהעיק עלי רגשית.

כל כך הרבה רגשות שאני פשוט לא מצליחה להביע...

אולי בדיוק פה הבעיה. שאני מרגישה כל כך הרבה, ואין לי איך להביע את זה.

נראה לי שאני אלך לישון מוקדם היום.

זה היה כבר לפני יומיים, אבל לא הספקתי לכתוב.

חלמתי שנישקתי אותו באמצע הבסיס בלי שיהיה אכפת לי מי רואה אותנו או מה יהיו התוצאות... פשוט נישקתי אותו. זה הרגיש כל כך טוב.

לפני חודש בערך כשנתן לי את המספר פלאפון שנמצא עליו כשהוא מחוץ לכלא הוא אמר לי שאם אני צריכה לדבר איתו אני יכולה להתקשר למספר הזה ולבקש מאחיו שימסור לו להתקשר אלי, כי הם מדברים כמעט כל יום.

התקשרתי אליו באותו היום שהיה לי את החלום. לא ידעתי איך אני הולכת להגיד לו את זה, אבל החלטתי לנסות בכל זאת. כשהגעתי למשיבון הסלולרי ניתקתי וחשבתי שאולי זה פשוט לא היה צריך להעשות, אז החלטתי לוותר.

רבע שעה לאחר מכן הפלאפון שלי צלצל ממספר לא מוכר. עניתי. לאחר מספר החלפות של "מי זה?" וכד' הבנתי שזה אחיו. דיברתי איתו קצת, הוא דווקא היה נורא נחמד. התחיל להתעניין לגביי ושאל כמה שאלות. בסופו של דבר ביקשתי ממנו את הבקשה. הוא אמר שהוא לא מתקשר כל יום, וגם כשהוא מתקשר לא תמיד יוצא להם לדבר, אבל הוא בהחלט ימסור לו ברגע שידברו.

כבר שבוע שלם עבר מאז שראיתי אותו או דיברתי איתו. חגים... מי צריך אותם בכלל? לא רע לי בבסיס, עדיף לי להיות שם ולעבוד מאשר סתם לשבת בבית. עדיף לי להיות שם ולראות אותו מאשר סתם לחלום עליו.

הלוואי שיתקשר... אני מתגעגעת.

חלמתי שלשום בלילה על אורן. כשהתעוררתי זכרתי את החלום בברור, אבל הייתי בבסיס ולא היה לי את מי לשתף, אז הוא נשכח כזה במשך היום. מה שזה לא היה, זה גרם לי לקום בבוקר עם חיוך, ככה שאני מניחה שזה היה טוב.

לא ראיתי אותו מיום ראשון. מוזר לי להתגעגע אליו אחרי תקופה כל כך קצרה שלא ראיתי אותו, אבל התרגלתי לראות אותו כל יום ואז כשבא פתאום חופש ארוך זה שונה.

אני מנסה לא לחשוב עליו, מנסה לא להרגיש... לא להיכנס לזה עמוק מידי. כמו שסיכמנו. לחכות עד שישתחרר. כי גם אם כן נצליח לפתח קשר כלשהו בלי שאף אחד ידע, נתחיל לפתח רגשות ואז אולי לא נשלוט בעצמנו ונעשה דברים שיסכנו אותנו.

עוד מעט כבר נגמר אוקטובר... כשמסתכלים אחורה, הזמן טס. כשמסתכלים על ההווה וקדימה נראה כאילו הוא כמעט לא זז. חודש הבא ישארו לו רק עוד 3 חודשים, ואז הוא יהיה חופשי. אנחנו נהיה חופשיים. חופשיים להיות ביחד מתי שאנחנו רוצים, איפה שאנחנו רוצים וכמה שאנחנו רוצים מבלי לחשוש משום דבר.

אני לא מאוהבת בו. לא הייתי מרשה לעצמי ליפול כל כך עמוק כשהמצב כמו שהוא כרגע. אבל מצד שני... זה לא כל כך נתון להחלטתי.

אני כל כך מפחדת להרגיש אליו משהו... מפחדת שאולי כבר מאוחר מידי.

התכוונתי להכנס לכתוב פוסט ביום ראשון אחרי הבסיס, אבל התעכבתי ונשארתי עד מאוחר ולמחרת סגרתי חג בבסיס.

אז מה היה לנו בחג?

 24 שעות נטו של שמירה תוך יומיים.

 סודוקו. בכמויות.

 מפקד תורן שרוט שהתמכר לסודוקו בגללי

 קצינה תורנית צרפתייה מצחיקה.

 סמב"צית שותפה אוכלת סרטים כי היה חסר דף בלתי נקראים בקלסר.

 נהג סיור שהשיג לי רדיו אחרי שבכיתי לו שעות שאין לי מוזיקה  כפרעליו

 קורסיסט בהכנה לקצונה ששעשע אותי ועשה לי רקע חדש מצחיק לפלאפון.

 סוכה (כן, אשכרה בנו לנו סוכה בבסיס )

היום בבוקר סיימתי תפקידי ואז המפקד שלי (שבא היום בבוקר לעשות תפקיד בעצמו הפעם) לקח אותי לשער אחרי שביקשתי ממש יפה. בסוף המפקד תורן השני נהג ותפסתי את המושב הקידמי לידו אז המפקד שלי התלונן שסרן יושב מאחורה בזמן שהפקידה שלו יושבת קדימה כשהחלפנו רכבים נתתי לו לשבת קדימה שירגיש טוב עם עצמו

אז זהו... סך הכל אפשר להגיד שאפילו נהנתי.

ואיך אתם העברתם את החג?

חוצמזה, שיהיה לכולם חג שמח ויום טוב וכאלה

עשיתי את זה. סוף סוף עשיתי את הקעקוע

זה לא היה כואב כמו שחשבתי, אבל מרוב הלחץ התחלתי להרגיש לא טוב בשלב מסויים. לא נורא... העיקר שהכל עבר בשלום ואני יותר ממרוצה מהתוצאה:

ודעתכם?