לפעמים אני מרגישה כאילו אני לא מביעה את עצמי בפניך מספיק.

מעולם לא הייתי בחורה כזו שאומרת מה שהיא מרגישה, אבל איתך זה שונה... כשאני איתך אני רוצה שתדע בדיוק מה שאתה גורם לי להרגיש, בדיוק כמו שאתה תמיד דואג שאדע איך אתה מרגיש.

אני עומדת מולך, מוצפת ברגשות כל פעם מחדש, שומעת את מילותייך המרגשות, וכל מה שאני מצליחה להוציא כתמורה זה חיוך. לו רק ידעת את כל המילים היפות והרגשות שמסתתרות מאחורי החיוך הזה... אותם הדברים שכל כך קשה לי להביע במילים. אולי מכיוון שקשה לי להאמין שקיימות מילים לתאר את הרגש הזה.

זה רגש שגורם לי לעמוד מולך ולהתנתק משאר הסביבה. רגש שמאפשר לי להביט בך שעות מבלי להשתעמם. להקשיב לקולך מבלי להגיד מילה, כדי שאוכל להמשיך לשמוע רק אותך.

הדבר האהוב עלי בך הוא המבט שלך. לא המבט הרגיל כשאתה עסוק בעבודה או סתם מדבר עם אנשים - המבט שיש לך בעיניים כשאתה מסתכל לתוך שלי. מבט כזה שנראה כמהופנט, כאילו אתה מרחף בעולם משלך... עולם משלנו. ואז אתה מחייך אלי, גורם לי לחייך חזרה מיידית, כמעט כמו רפלקס בלתי נשלט.

יכולתי לבלות שעות ככה. רק לעמוד מולך ולהסתכל לך בעיניים. זה נותן לי תחושת רוגע, כאילו שום דבר בעולם לא יוכל לפגוע בי כל עוד אתה שם לצידי.

כל כך הרבה פעמים רציתי לבוא אליך. לחבק, לנשק, לגעת... כל כך הרבה פעמים מנעתי את עצמי מזה למענך. אני יודעת שהסכמנו שלא נכנס לזה יותר מידי עד שהנסיבות ישתנו. אני מקווה שתסלח לי... לא עמדתי בזה. אני מצטערת. לא הצלחתי לשלוט במה שהרגשתי כל פעם שראיתי אותך... בכאב שהרגשתי כשהיית רחוק לזמן ממושך.

אז אם לא הבעתי את עצמי מספיק במילים, אני מקווה שעכשיו אתה יודע ש... אני אוהבת אותך.

רק רציתי שתדע.

מכירים את זה שכל כך טוב לכם שאתם מרגישים שאתם יכולים להתפוצץ מרוב אושר?

היה לי יום כל כך טוב היום שרק הלך והשתפר ככל שהזמן עבר. הרוב זה בזכותו.

גאד, כל כך התגעגעתי לשפתיים האלה.

אני שונאת לעדכן רק בשביל לעדכן, בלי שיש באמת מה לספר... זו גם הסיבה שלא כתבתי כלום כל הזמן הזה.

ועכשיו... עכשיו אני גם לא עושה את זה. נכון שהרבה מאוד זמן לא כתבתי פה, ואין סיבה מיוחדת לפוסט הספציפי הזה, אבל כן קרו די הרבה דברים בזמן האחרון שלא כתבתי עליהם, אז החלטתי פשוט להתחיל לכתוב ולראות לאן זה יקח אותי.

לאחרונה השתדלתי להמנע מלכתוב על אורן פה, מכיוון שגיליתי על כמה אנשים שאני מכירה אישית שקראו פה והתחילו להתעניין בנושא.

לא היו יותר מידי התפתחויות עם זה בכל מקרה... בעיקרון שנינו מנסים רק להעביר את הזמן כמה שיותר מהר עד השחרור שלו. עדיין לא ידוע מה יהיה איתנו כשזה יקרה... היו כל כך הרבה פעמים שהאדישות שהוא הפגין כלפיי מול כולם נראתה אמיתית מידי שהתחלתי להאמין שמה שהיה לו כלפיי, אם בכלל, התחיל להעלם. אבל אז בהזדמנות הראשונה שיצא לנו להיות רחוק מכולם הוא הסיר כל חששה שהייתה לי. אבל למרות זאת אי אפשר לדעת מה יקרה בהמשך... נצטרך פשוט לחיות ולראות.

יש לי את התאריך המדוייק ליום שהוא משתחרר. ה 28 לפברואר 2006. זה עוד חודשיים וכמה ימים. לא נשאר עוד הרבה, יחסית לזמן שכבר עברנו.

קצת מוזר לי לחשוב על זה... מצד אחד אני כל כך מחכה ליום הזה - שישתחרר, שיצא הבייתה, שאולי סוף סוף נוכל באמת להיות יחד... בלי מגבלות או חששות מהתוצאות של זה ואיך זה עלול להשפיע עלינו. אבל מצד שני קשה לי נורא לדמיין את הבסיס בלעדיו. קשה לי לחשוב שאני אגיע לשם ולא אראה אותו. קשה להתרגל לראות אותו פחות מאשר על בסיס יומי, כמו שהתרגלתי בחצי שנה האחרונה בערך.

אבל אין מה לעשות... לכל דבר יש יתרונות וחסרונות, ואני בטוחה שזה יהיה הרבה יותר לטובה מבחינת שנינו.

ביום רביעי בבוקר יצאתי לטיול ליומיים לצפון עם כל הבסיס. יצאנו לשם כל החיילים, המפקדים, הרס"ר, המש"קי משמעת, המפקד בסיס והסגן שלו.

ביום הראשון היה פחות מעניין. בילינו אותו בעיקר בנסיעות והרצאות על כל מיני דברים לא כל כך מעניינים בכל מיני מקומות.בערב לקחו אותנו לחדרים שלנו בבית מלון ומשם יצאנו למועדון בטברייה. אני חושבת שהמועדון היה ה high light של כל הטיול. כולם ממש נהנו שם. הייתי מסטולה לחלוטין ורקדתי עם כל מיני אנשים, ביניהם המפקד שלי, עוד כמה מפקדים והסגן מפקד בסיס.

למחרת לקחו אותנו למרכז קנדה שם היה לנו החלקה על הקרח, פינג פונג, סנוקר, בריכות, באולינג ועוד כל מיני דברים שעוסקים בספורט.

משם חזרנו חזרה לבסיס בשעות הערב והמפקד שלי לקח אותי עד הבית

אני חייבת להודות שבהתחלה התלבטתי עם ללכת לטיול או לא, כאשר זה נטה קצת יותר לכיוון הלא. אחרי שהתחלתי להשתכנע קצת הפכו את זה לטיול חובה, ככה שלא השאירו לי יותר מידי ברירות. אבל אני בהחלט לא מצטערת על זה שיצאתי. היה כל כך כיף והיו כל כך הרבה צחוקים וחוויות, וחוץ מזה, יצא לכולם לראות את כולם בסיטואציה קצת שונה מאשר המסגרת הצבאית ולהפתח קצת יותר.

מחר חוזרים לבסיס.

מאמינים לי שהתגעגעתי?

אני מרגישה שהתחלתי להזניח קצת את הבלוג. זה לא שאין לי מה לספר, או שאין לי זמן לכתוב את זה. פשוט... לא יודעת, אולי התעצלתי.

לפני שבועיים ישבתי לדבר עם אחת החיילות בבסיס שלי. לא יודעת איך בדיוק הגענו לזה, אבל התחלנו לדבר על כל העניין עם לירן ודיאנה. סיפרתי לה בקצרה יחסית על כל מה שהיה ואיך המצב עכשיו. מסתבר שגם לה קרה מקרה דומה מאוד עם חברה הכי טובה שלה ואחיה, רק שלמזלה אצלה זה הסתיים בזה שהם נפרדו. היא וחברה שלה מעולם לא חזרו לדבר שוב מאז, אבל לפחות היא הוציאה אותה מהחיים שלה ולא צריכה לראות אותה או לשמוע ממנה יותר.

יש לה מזל. מזל שלי לא היה. הלוואי שגם הם יפרדו פתאום ואז באמת לא תהיה לה סיבה להמשיך להידחף לי לתוך החיים שוב ושוב.

בכל מקרה, דיברנו על זה והיא גרמה לי להבין שהבית הזה זה המקום שבו אני מרגישה הכי טוב ואסור לי לוותר עליו בשום פנים ואופן, ובטח שלא בגלל מישהי כמוהה.

היה ממש נחמד סוף סוף לדבר על עם מישהו שמבין אותי באמת. זה לא שכל השאר לא תמכו בי או לא עזרו לי... פשוט הם לא באמת הבינו. הם לא עברו את זה גם ולכן לא הבינו אותי לחלוטין. אני בעצמי לא הצלחתי להבין למה הרגשתי מה שהרגשתי ולמה זה הפריע לי כל כך לראות אותם ביחד מלכתחילה, אז איך אפשר לצפות מאחרים שכן יבינו? כולם תמיד אמרו לי שאם היינו חברות כל כך טובות הייתי צריכה לשמוח בשביל אחי שמצא מישהי כזו טובה. אבל שוב... לא יודעת להסביר את זה. ומצד שני, היא כן הבינה את זה, כי גם היא עברה בדיוק את אותו הדבר. אז כנראה שכן יש בזה משהו, אולי אפילו קצת הגיוני.

הגיע לו הסופשבוע ואני החלטתי שאני חוזרת הבייתה - למקום בו אני מרגישה הכי טוב. נשארתי שם סופשבוע שלם והרגשתי מעולה עם זה.

זה הבית שלי. זה המקום שלי. הפעם אף אחד לא יצליח להבריח אותי מפה - אפילו לא היא.