אני מתחילה לכתוב את הפוסט הזה בלי לדעת בכלל מה אני רוצה להגיד בו.

כל מה שאני יודעת עכשיו זה שכואב לי עד כדי כך שאני בוכה. בוכה את אותן הדמעות שהחזקתי בפנים עוד מיום חמישי.

אני מניחה שאפשר להתחיל משם... יום חמישי.

כמה דקות לפני שנכנסתי לבסיס שמעתי מאחד החיילים שהיום זה היום האחרון של אורן. האמת שחשבתי על האפשרות הזאת שהוא יעזוב את הבסיס לקראת הסוף שבוע, אבל זאת סתם הייתה אופצייה כזאת, ככה שלא ממש חשבתי על זה לעומק. הוא אמר כבר הרבה זמן שמבחינתו הוא מתכוון להמשיך לעבוד עד היום האחרון, והיום האחרון הוא יום שלישי.

מאותו הרגע שהוא אישר את זה שזה באמת היום האחרון שלו שם, הייתי מאושרת לגמרי. הסתובבתי עם חיוך מטומטם על הפרצוף שפשוט סרב להעלם.

משהו כמו שעתיים לקראת סוף היום המצב רוח שלי התחיל להשתנות. פתאום במקום השמחה האדירה שהרגשתי, נהייתי נורא עצובה. ידעתי שאין לי שום סיבה להרגיש ככה, אבל ההרגשה פשוט לא הרפתה ממני. לא היה לי חשק להמשיך לעבוד או לעשות שום דבר אחר. מיקדתי את כל האנרגיות בלנסות לעצור את הדמעות.

נזכרתי בשיחה שהייתה לנו באותו הבוקר. כבר מעל חצי שנה שבקושי הרשנו לעצמנו להגיד שלום או מה נשמע אחד לשנייה מחשש שמישהו יסיק מסקנות, ופתאום אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לשבת חצי שעה לדבר, מול כולם.

הוא נורא השתדל להרגיע אותי במשך השיחה בקשר להמשך הקשר ביננו. דיבר על איך שעכשיו זה הזמן לעבוד על עצמו וזרק דברים על חתונה וילדים מתישהו בהמשך. הוא גם דאג לוודאות שיש לי את המספר שלו, שנוכל להמשיך לשמור על קשר. ואיכשהו, למרות כל זה, הרגשתי כאילו זאת הייתה פרידה.

זהו, כאן בדיוק הייתה הבעיה. איך אחרי כל הזמן שחיכינו ודיברנו על זה שאחרי שישתחרר נוכל להיות חופשיים להיות ביחד, אני מרגישה כאילו הכל נגמר? אז נכון שדברים ישתנו... כבר לא נתראה על בסיס יומי כמו אז, אבל מצד שני כשכן נתראה לא נצטרך להסתיר את מה שיש ביננו. נוכל להיות כמו זוג נורמלי.

בעוד אני יושבת במשרד ושוקעת במחשבות שמתי לב לשעה. שעה אחת בלבד לפני סוף היום. הרגשתי שאני פשוט חייבת ללכת אליו פעם אחת אחרונה.

שוב ישבנו ודיברנו בסביבות החצי שעה. הרגשתי כל כך טוב לשבת שם ולדבר איתו. פשוט לשבת לדבר עם מישהו שאני אוהבת במקום שאני אוהבת, זה הרגיש נפלא. לא רציתי שהיום הזה יגמר. אבל שום דבר לא נמשך לנצח, ובסופו של דבר הוא נאלץ ללכת כדי להתחיל להתארגן.

הגיע סוף היום. ישבנו כולנו ליד השער, כמו בכל יום. כל אחד זרק את ההערה הקבועה שלו על איך שנגמר עוד שבוע וכד', ואז הוא יצא. השתדלתי להמנע מלהסתכל עליו יותר מידי, כמו שעשיתי תמיד, אבל עדיין דאגתי לזרוק לו מבט פה ושם.

הוא הלך לכולם אחד אחד להפרד מהם, ועבר גם דרכי. לפעמים מרוב כל ההצגות שאנחנו מעמידים לכולם אנחנו מצליחים לשכנע אפילו אותי. באותו הרגע באמת הרגשתי כאילו זהו... זאת הפעם האחרונה שאני הולכת לראות אותו.

בינתיים עבר לו עוד סוף שבוע. מחר יום חדש, שבוע חדש. ואז נשארו רק עוד יומיים לפני שהוא משתחרר.

אני כל כך בטוחה שמחר בבוקר אני אעיף מבט לכיוון המחלקה שלו לראות אם אולי במקרה זה יהיה פתוח. אולי במקרה הוא יהיה שם. אולי... למרות שאני יודעת שלא.

רק עוד יומיים לסופה של תקופה ארוכה.

אבל מי יודע מה באמת הולך לקרות...

כבר מרגישים את הסוף של תקופה ארוכה שמגיעה לסופה.

מי היה מאמין שכבר עברה לה חצי שנה?

כבר אפשר להרשות לעצמנו לשבת לדבר מידי פעם.

לדבר קצת ביותר חופשיות אחד עם השנייה, בלי לחשוש מי עלול לשמוע.

רק עוד שבועיים ואין מאושרת ממני בעולם כולו.

אני כל כך אוהבת אותו.