לפני חודש ו 4 ימים התגייסתי והגעתי לבסיס שלי בפעם הראשונה.

לפני 3 שבועות סיימתי טירונות ועברתי לקורס.

אתמול סיימתי את הקורס.

החל מיום ראשון, אני כבר אהיה בסדיר.

כשהייתי צריכה להתגייס, לא רציתי לעזוב את הבית.

כשהייתי צריכה לעבור לקורס, לא רציתי לעזוב את הטירונות.

ועכשיו כשאני צריכה לעבור לסדיר, אני לא רוצה לעזוב את הקורס.

השינוי הוא גם יותר משמעותי עכשיו מאשר שהיה לפני 3 שבועות כשסיימתי את הטירונות.

למרות הקושי של השינוי, הוא לא היה כזה דרסטי. עדיין נשארתי באותו הבסיס, עם אותן הבנות שהיו איתי בטירונות. אבל עכשיו... עכשיו הכל יהיה שונה. אז נכון ששובצתי בדיוק איפה שביקשתי, ונכון שאני בבסיס הצמוד לבסיס הקודם שלי, ונכון שאני כנראה אצא יומיות, שזה נהדר. אבל מעכשיו מתחילים דף חדש לגמרי. בסיס חדש, מפקדים חדשים, אנשים חדשים ותפקיד חדש.

כל מה שנותר לי לעשות זה לקוות שאני סתם דואגת ושהכל יסתדר כמו שצריך כמו שהסתדר לי במעבר מהטירונות לקורס.

אה, ובסוף כן עשו לנו שבירת דיסטנס. היה הכי כיף בעולם. יש לי מזל שנפלתי על מפקדים כאלה מקסימים, גם בטירונות וגם בקורס.

הבטחתי להם לבוא לבקר כמה שיותר. אני מתכוונת לעמוד בהבטחה הזו.

ולסיום - תמונה מהשבירת דיסטנס.

(לחצו על התמונה כדי להגדיל)

בתמונה: כמה בנות מהקורס שלי (כולל אותי, כמובן) יחד עם 3 מהמפקדות שלי. המפקדות הן אלה עם החולצות השחורות והג'ינסים שעומדות בשורה מאחורה.

מישהו מזהה איפה אני?

טוב, אני חייבת להודות שאני אפילו לא יודעת מה הפואנטה של הפוסט הזה. פשוט הייתה לי הרגשה כזאת כל היום שמשהו מציק לי בפנים ואני חייבת להוציא אותו. ניסיתי להיפטר מזה, אבל לא הלך לי. אז באתי לפה.

פעם הייתי מוציאה את זה בשירים. עכשיו כבר לא, משום מה. למעשה, פעם אחרונה שכתבתי שיר הייתה באוגוסט, שזה לפני לפני חצי שנה בדיוק. והשיר הקודם לו היה בינואר 2004, שזה לפני יותר משנה.

אני לא יודעת למה זה בדיוק. אני כבר לא מצליחה לבטא את עצמי כמו פעם. שירים אחרים שאני שומעת מצליחים להביע את זה בצורה כל כך הרבה יותר טובה, שכבר לא נשארים לי מילים להוציא. אני גם לא מבינה בדיוק מה אני מרגישה, או למה. הכל כל כך מבולבל בפנים.

מצד אחד טוב לי. אני נהנית בצבא, יש לי המון חברות חדשות בנוסף לקודמות, המשפחה שלי תומכת בי וכמובן אני בריאה. אבל מצד שני, אחרי שאני חוזרת הבייתה, כשאני לא עם חברות או משפחה, כשאני כבר לא צוחקת, אותה הרגשה חוזרת אלי. הרגשה מוכרת. הרגשה שקשה להתעלם ממנה.

אני לא יודעת למי לפנות לעזרה... וגם אם יהיה לי למי, אני לא בטוחה שאדע מה להגיד. אוקי, אז יש את הפסיכולוג כאופצייה. כמה זמן לא הייתי שם כבר... בסביבות חודשיים אני חושבת. אבל אז מה?

דבר אחד שהוא כן הצליח בו זה לגרום לי להפתח לרגשות שלי. יופי, אני כבר יכולה לבכות שוב על מה שמפריע לי. אפילו על הדבר הספציפי ההוא. אבל אני עדיין לא מצליחה לראות את זה בתור דבר חיובי. אז מה אם הדחקתי רגשות והעמדתי פנים שהם לא קיימים? לפחות חייכתי. לפחות אנשים לא ידעו שרע לי. לפחות אני לא ידעתי שרע לי. המחשבה שהעניין הזה עדיין משפיע עלי בצורה כזאת גרועה הרבה יותר מכל ההדחקות.

עוד מסקנה שהגעתי אליה, קשה לי נורא עם שינויים.

בסוף הטירונות, כשבאו המפקדים החדשים ולקחו אותנו לאיזור בבסיס שנהיה בו לתקופת הקורס פשוט בכיתי במשך שעתיים ולא יכלתי להפסיק. אני חושבת שגם כתבתי על זה באחד הפוסטים. בכל מקרה, בסוף רק הבנתי שזה בגלל שעד שהספקתי להסתגל לכל המפקדות מהטירונות, פתאום ברגע אחד זה נגמר. פתאום מפקדים חדשים, פתאום סביבה חדשה, פתאום לו"ז חדש... הכל שונה. אז נכון שזה הרבה יותר קל מהטירונות והתנאים הרבה יותר טובים, אבל עצם העובדה של השינוי גרמה לי להישבר.

עכשיו כבר הספקתי להתרגל לכל המפקדים החדשים והסביבה הזו, וביום רביעי אני כבר מסיימת קורס ואז עוברת בכלל מהבסיס הזה. מה יהיה אז?

אני זוכרת שהפסיכולוג שאל אותי אם לדעתי אני אהיה מסוגלת לבנות חזרה את כל החומות שבניתי אז כדי להדחיק את הרגשות. עניתי לו שאני חושבת שכן. הוא אמר לי שהוא בטוח שכן. אני כבר לא כל כך בטוחה. ואם כן, זה יקח הרבה זמן ומאמצים. אני מודעת לזה שזה יפגע בי בטווח הארוך, ואני עדיין רוצה בזה. רוצה את התחושת ריקנות מרגשות רעים ואת האפשרות לחייך כשרע לי במקום לפרוץ בבכי ללא אפשרות לעצור.

פעם עוד האמנתי שיש בשביל מה להתאמץ כדי כן להיפטר מזה, כאשר היעד הסופי היה להיות מאושרת באמת. עכשיו אני לא מאמינה. לא מאמינה שיש פתרון, וגם אם היה אני לא מאמינה שאני אצליח להגיע אליו.

צריכה להתרגל מחדש להשלים עם העובדה שככה זה היה, ככה זה עכשיו, וככה זה תמיד יהיה.

הפעם אפילו יצאתי אחרי שבוע אחד. שבוע הבא אני סוגרת שבת, לעומת זאת.

אז התחלתי את הקורס ביום ראשון. בהתחלה התפקיד נראה לי נורא משעמם, אבל לאט לאט, תוך כדי למידה, התחלתי קצת יותר להתחבר לזה וזה כבר לא נראה כל כך נורא כמו שנראה בהתחלה.

ביום ראשון בבוקר, כשהייתי צריכה לחזור לבסיס, אמא שלי הקפיצה אותי לצומת גהה כי זה בדרך לעבודה שלה. משם לקחתי קו 156 לבסיס שלי.

נסיעה ראשונה שלי באוטובוס בתור חיילת. התלהבתי שאני לא צריכה לשלם, אלא רק להראות את החוגר ולהיכנס. גררתי את עצמי בכל האוטובוס עד ליד הדלת שממנה יורדים. נעמדתי שם, כי לא היה מקום פנוי לשבת, ובחנתי מה קורה בחצי השני של האוטובוס.

פתאום אני רואה מישהי יושבת שם, עם חיוך גדול על הפרצוף, ובוהה בי. הסתכלתי עליה לרגע וקלטתי שזו המ"מ שלי מהטירונות. לקח לי קצת זמן להבין את זה כי כמעט אף פעם לא ראיתי אותה מחייכת.

התחלתי להלחץ כי לא הייתי בטוחה מה הייתי אמורה לעשות. לעשות לה הקשב? להצדיע לה? בעוד שחשבתי מה אני צריכה לעשות, בזמן שהמשכתי להסתכל עליה, היא הסתכלה עלי משועשעת ושאלה "מה את בשוק?", עדיין מחייכת.הסברתי לה שפשוט מוזר לי לראות אותה ככה.

בסוף בילינו איזה רבע שעה של נסיעה לבסיס בדיבורים וצחוקים. תמיד אהבתי אותה. עוד מהתקופה של הטירונות, תמיד ידעתי שהיא בן אדם מקסים, למרות שהייתה קשוחה. אחד האנשים שאני יותר מעריכה.

הרבה אנשים אמרו לי שכשפוגשים את המפקדים מהטירונות אחר כך פתאום רואים שהם בני אדם שונים לגמרי, אבל איתה זה היה ממש קיצוני. פשוט מדהים כמה שהיא שונה מאיך שהיא בתפקיד שלה.

עכשיו אנחנו ישנים במגורים, ממש בתוך חדרים, במקום באוהלים. לפני יומיים הייתה לנו בעיה עם המים החמים במקלחות, בנוסף לעוד כמה בעיות שהיו לנו שם, אז החליטו להעביר אותנו למגורים אחרים בבסיס. מה שמצחיק זה שהמגורים שעברנו אליהם, זה המגורים שכל המפקדים שלנו מהטירונות ישנים בהם. מסתבר שבחדר בדיוק מול החדר שלי ישנות 2 מפקדות שלי והרס"פ. היה נורא משעשע לגלות את זה פתאום.

ובנושא קצת שונה מנושא הפוסט - החלטתי לתת לידידות שלי ושל די עוד הזדמנות. למעשה, זה קרה כבר שבוע שעבר, אבל לא היה לי זמן לכתוב.

שלחתי לה הודעה במסנג'ר ואמרתי לה שאני רוצה לתת לזה עוד הזדמנות. כמובן שאחר כך הסברתי את עצמי.

באמת שאני לא יודעת מה גרם לזה. אני כבר מזמן הפסקתי לנסות להבין את עצמי. אולי זה בגלל הצבא... אומרים שזה משנה אנשים, שזה גורם להם להתבגר. אולי זה בגלל שהתגעגעתי אליה. אולי זה סתם כי נמאס.

אני חושבת שאני גם מרגישה קצת יותר טוב עם הקשר שלה עם לירן. קצת. אבל גם קצת זה משהו, לא?

בכל מקרה, אני חושבת ששווה לתת לזה הזדמנות. מקסימום לא ילך, ואפשר לחזור לאיך שהדברים היו.

נמ, תהיו מוכנים ללא לשמוע ממני שבועיים שלמים עכשיו. אבל אם תחשבו על זה לטובה - כשאני אחזור, אני כבר אסיים את הקורס. וכשאני אחזור אני כבר אעבור לסדיר, ואז יכול להיות שאני אצא אפילו כל יום.

שיהיה לכולם סופשבוע נעים!

לא ייאמן כמה שהתגעגעתי לבית. זאת אומרת, היה ברור לי שאני אתגעגע, אבל לא תארתי לעצמי עד כמה.

להורים, לאחים, לחתולה, למחשב, למוזיקה, למיטה שלי, לבית עצמו... פשוט להכל.

אתמול סיימתי טירונות. אמרו לנו שיצא לנו טוב שקיבלנו את הטירונות הכי קצרה - של 10 ימים - אבל עכשיו אני לא רואה את זה בתור דבר חיובי בכלל. מבחינתי, הייתי רוצה לחזור לשם ביום ראשון ולהמשיך את הטירונות.

אפילו שישנו באוהלים, אפילו שקמנו ב 5 בבוקר אם היה לנו מזל, אפילו שטרטרו אותנו כל יום, אפילו שכולם שנאו את הרס"פ ואפילו שהתלוננו כל הזמן על כמה שאנחנו סובלים שם ומתים לעוף משם.

רוב האנשים מתחילים להעריך את התקופה של הטירונות רק בסוף השירות בצבא. אני התחלתי להעריך את זה בשנייה שזה נגמר באמת. בשנייה שהמפקדת החדשה שלנו (זו שתעביר לנו את הקורס) הובילה אותנו למגורים החדשים שלנו.

עכשיו אנחנו ישנים בחדרים במקום באוהלים, יכולים לדבר עם מי שאנחנו רוצים ולא רק עם אנשים מהמחלקה שלנו, יכולים לדבר בטלפון ולעשן איפה שאנחנו רוצים ולא רק במקום מסויים, יש לנו הרבה יותר הפסקות, ובכלל לא מטרטרים אותנו. אז מה רע? מה היה לי כל כך רע בזה עד כדי כך שבכיתי במשך שעתיים ולא יכולתי להפסיק?

בהתחלה חשבתי שזה בגלל שחשבתי שלא נצא הבייתה באותו יום, אחרי ששבת קודמת סגרנו שבת. אבל אחר כך כשחברה שלי הודיעה לי שיוצאים היום ועדיין לא יכולתי לעצור את הדמעות, הבנתי שזה יותר מזה.

פשוט נקשרתי להכל. אז נכון שרוב המחלקה שלי ממשיכה איתי לקורס, אבל מעכשיו הכל יהיה שונה. יש לנו סט חדש של מפקדות, אחרי שלמדתי לאהוב את כל הצוות הקודם באמת. 7 מפקדות, מפקד, מ"מ, וכן, אפילו הרס"פ שכולם שנאו.

אפילו לא עשו לנו פרידה מהם כמו שצריך. הם פשוט חזרו למשרדים שלהם והביאו לנו מפקדת חדשה. בלי שבירת דיסטנס אפילו. בסדר, אני מבינה את זה שאנחנו נשארים באותו הבסיס ובטח נראה אותם עוד, אבל זה לא יהיה אותו הדבר.

רציתי ללכת למשרדים שלהם לפני שהלכתי הבייתה ולהגיד לכולם שם כמה שאני מעריכה אותם, אבל הם כבר הלכו הבייתה. אני מתכוונת לעשות את זה ביום ראשון, כי באמת מגיע להם. אולי אני אפילו אקנה להם איזה מתנה קטנה.

ביום רביעי היה לנו את הטקס השבעה. היה ממש מרגש... כולם בכו.

בהתחלה עשינו שבועה של כולם ביחד, שהמ"מ קראה את השבועה וחזרנו אחריה משפט אחרי משפט, ואחר כך עשינו כל כך בנפרד, שהמפקדת של כל צוות קראה את השם של כל אחת והיא הייתה צריכה להגיד שהיא נשבעת ולרוץ למ"מ, להצדיע לה, להחזיק את הנשק שלה, לקבל תנ"ך ולחזור למקום. כל כך התרגשתי שכשהגיע תורי לרוץ למ"מ ששכחתי להצדיע לה. עדיין הייתי חיילת שלה ועדיין היא לא הייתה אמורה לפתח קרבה יותר מידי, אבל היא פשוט חייכה אלי ולחשה לי "להצדיע".

יש לי כל כך הרבה חוויות מהטירונות שאני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. ואם אני אתחיל, זה לעולם לא יגמר. אז פשוט תאלצו לסמוך עלי כשאני אומרת שלמרות שבימים הראשונים הודעתי לכולם שבחיים לא יתגייסו, זו אחת התקופות היפות שהיו לי בחיים.