לא יודעת בדיוק איך או למה עשיתי את זה... אבל עשיתי את זה. חזרתי הבייתה.
טוב, זה לא מדוייק. אני כן יודעת... פחות או יותר.
פתחתי היום את האי מייל שלי לקרוא מיילים חדשים, ואז נתקלתי שם במייל ישן שדיאנה שלחה לי עוד בינואר, בדיוק אחרי הריב הגדול שלנו שבו החלטנו להפסיק להיות חברות סופית. הסתקרנתי... בכל זאת, עבר הרבה זמן מאז. אני כבר לא כל כך זכרתי מה נאמר שם.
התחלתי לקרוא מההודעה הראשונה עד התגובה האחרונה. זכרתי כמה כעסתי עליה כשכתבתי לה את הדברים האלה. זכרתי כמה זה היה קשה לי וכמה בקושי הייתי מסוגלת להקשיב לה גם כמו שהקשיבה לי. אבל הפעם... הפעם קראתי מילה מילה בתשומת לב. קראתי הכל, והרגשתי גם את הכאב מהצד שלה. גם לה זה היה לא פשוט. גם לה כאב.
התחלתי לבכות. ממש לבכות. אצלי בכי כזה לא בא בקלות, גם אם באמת כואב לי. ואז יצאתי מהחדר לכיוון הסלון, איפה שאבא שלי ישב.
אתה צריך את האוטו היום או מחר?
למה?
סתם... אתה צריך?
לא חושב... אבל לאן את רוצה לנסוע?
לכפר סבא.
מה יש בכפר סבא?
בית.
הוא הסתכל עלי מופתע, ולא ידע מה לענות לי לרגע.
אז אני יכולה לקחת את האוטו?
כן.
אז סיימתי להתארגן, ארזתי תיק עם כמה דברים ונסעתי הבייתה.
לא הודעתי לאף אחד שאני צריכה להגיע - פשוט נסעתי. כשהגעתי הראשון שראיתי היה לירן.
שירי?!
היי.
מה את עושה פה?
סתם... באתי.
אחר כך דורון, ששמע את כל ההמולה, יצא מהחדר שלו ובא לחבק אותי.
אמא שלי בדיוק יצאה לפני זה לאנשהו. כשחזרה, היא רצה לחבק אותי ולנשק אותי מיליון פעמים בערך ואמרה שהיא שמחה שבאתי.
הארוחת ערב הייתה די מבאסת. שישי בערב אנחנו תמיד יושבים כולם בשולחן ואוכלים יחד. לא ציפיתי שהיא לא תבוא לשבת שם, ובאמת שלא רציתי לשבת איתה, אז אני ישבתי לבד בסלון בזמן שהם ישבו יחד. הרגשתי כאילו היא תופסת את המקום שלי במשפחה. כאילו עכשיו היא במקומי.
זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה מאז, בעצם. כשהיא יצאה מהחדר ובאה לשבת עם כולם. היה מוזר... אבל לא יותר מידי גרוע.
הפתיע אותי שבאמצע הארוחה לירן קם אלי ובא לבקש ממני לבוא לשבת איתם. למרות שאמרתי לו שאני לא רוצה, זה עשה לי משהו. הראה שכן אכפת לו ממני. שאולי הוא לא עיוור לגמרי, אפילו כשהיא כן בסביבה.
עכשיו קרה מה שתמיד חששתי ממנו וידעתי שיקרה אם אני כן אבוא הבייתה. שישי-שבת תמיד באים אורחים. היום דודים שלי, שלא ראיתי אותם הרבה זמן, באו. כמובן שהיא ולירן יצאו לשבת עם האורחים בסלון. ואני... אני אשאר בחדר, כי אני לא רוצה לשבת איתה.
אני יודעת שאני לא צריכה לעשות את זה, ושאני צריכה להתנהג כרגיל כי זה בכל זאת הבית שלי... אבל אני לא מסוגלת. לא יכולה לשבת איתה ולאכול איתה ועם המשפחה שלי, או לשבת איתה ועם האורחים שלי, ולצחוק ולחייך ולהתנהג כאילו הכל בסדר.
כי כלום לא בסדר. ולמרות שכן באתי בסופו של דבר, אני יודעת שכלום לא בסדר, ולא יהיה בסדר.
עכשיו אני רק רוצה למצוא מקום לקבור את עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
