אני זוכרת לפני כמה שנים, לא הרבה זמן אחרי שעזבתי את הלימודים סופית, אמא שלי הייתה כל כך נואשת לנסות לעזור לי בבעיה המסתורית שסרבתי לדבר עליה שהייתה מוכנה לנסות כל דבר. ולמרות שלא ממש האמינה באסטרולוגיה וכד' - שלחה אותי למישהו שיקרא לי ביד.
טוב, אז גם אני בעצמי אף פעם לא ממש האמנתי בשטויות האלה, ובטח שלא חשבתי שזה מצדיק 550 שקל לשעה מסכנה. אבל עכשיו... עכשיו הכל השתנה. זה לא אומר שהתחלתי להאמין בכל הקטע של אסטרולוגיה ושכל אחד שאומר שיודע לקרוא ביד/קפה או לנבע לך את העתיד הוא באמת צודק, אבל לפחות הוא, לפחות אותו הבן אדם שקרא לי ביד... הוא לא היה סתם. הוא היה משהו אמיתי.
תארו לעצמכם מצב כזה - יש לכם משהו ממש גדול שמעיק עליכם כבר כמה שנים. אף אחד לא יודע על זה למעט כמה אנשים בודדים שלא קשורים למשפחה שלכם או לאף אחד אחר שאתם מכירים. אתם מגיעים לבן אדם שבחיים לא פגשתם או שמעתם עליו. אתם לא מכירים אותו, הוא לא מכיר אתכם, הוא לא מכיר את המשפחה שלכם או החברים שלכם או אף אחד שקשור אליכם בצורה כלשהי. הוא מסתכל לכם על היד בכל מיני צורות שונות ומשונות, ותוך 10 דקות הוא מספר לכם את אותה הבעיה הגדולה והמסתורית שהעיקה עליכם כל כך, אמנם בעקיפין, אבל בצורה מאוד ברורה.
קצת מוזר, לא?
זה אפילו לא היה הדבר המדהים היחיד שאמר לי. אפשר להגיד שצדק בקשר לכמעט כל מה שאמר לגביי. אבל הדבר שאמר שהיה הכי בולט העיניי היה בקשר לקשרים שלי. הוא קישר את אופי הקשרים שלי עם גברים לאופי הנישואים של ההורים שלי... וכמובן, גם הגירושים, מן הסתם. זה נראה לי קצת מוזר בהתחלה, אבל לא פסלתי.
לטענתו, בגלל איך שסבלו בקשר עד הגירושים, אני בתת מודע שלי תמיד מחפשת גברים שיהיו רחוקים ממני.
זה התחיל עם אדי (נמ, שם בדוי)... שפה אין לי הרבה מה לפרט מכיוון שהסיפור הזה לא הכי מוכר אצלי והייתי מעדיפה להשאיר את זה ככה.
זה המשיך שהייתי עם טאז. הכרנו דרך האינטרנט והיינו "ביחד" 8 חודשים. כן, מעולם לא נפגשנו במציאות או ראינו אחד את השני מעבר לתמונות/וובקאם.
אחר כך הייתי עם ניר. הוא היה גר בקרית גת, שזה במרחק של כמה שעות נסיעה ממני, מה שבסוף גם גרם לפרידה.
טוב, אז היו גם כמה קשרים קצת יותר "בריאים" בין לבין... ועכשיו הסיפור שוב חוזר על עצמו - בצורה קצת יותר קיצונית.
אני לא כל כך יודעת איך להתחיל להסביר את זה. זה נורא מסובך, ואפילו קצת מסוכן לכתוב את זה פה... לכן לא אשתמש בשם אמיתי.
אחרי שהקשר עם נדב הסתיים אמרתי לעצמי שלא אכנס יותר לקשר עם מישהו מהבסיס. זה לא פשוט להיפרד ממישהו ולהמשיך לראות אותו שוב ושוב, יום אחרי יום.
אז קצת הפרתי את ההבטחה הזו. ולא רק שהתחלתי משהו לא מוגדר עם מישהו חדש מהבסיס, זה אפילו מסתבך קצת מעבר לזה.
אני מסבכת את העניינים קצת... נתחיל עם קצת רקע כדי להבהיר את המצב יותר.
הבסיס שלנו זה בסיס שמורכב בעיקרו מאזרחים. משהו כמו 60% ממנו זה רק אזרחים. יש לנו עוד משהו בסביבות 10 חיילים, והשאר... ובכן, השאר אסירים. כן, ממש אסירים שבכלא רגיל - לא צבאי. אסירים שנמצאים לקראת שחרור והוכיחו את עצמם שמגיעה להם הזכות לעבוד ואפילו להרוויח על זה כסף.
אורן (שם בדוי) הוא אסיר אצלנו בבסיס. אני לא כל כך בטוחה איך כל הסיפור התחיל ואיך זה הפך להיות מה שנהיה ממנו.. הכל קרה בצורה נורא לא צפוייה. הוא היה שם עוד כשהגעתי לבסיס בהתחלה, לפני 5 חודשים. גם אותו הייתי רואה כל יום, ועדיין ממשיכה לראות. בהתחלה, הייתי חולפת ליד מקום העבודה שלו בלי לייחס לו חשיבות בכלל. בקושי הסתכלתי לכיוון ההוא, שלא נדבר על לדבר איתו. בזמן האחרון איכשהו התחלנו פתאום כל החיילים להתחבר איתו ולשבת לדבר איתו ככה מידי פעם. דווקא בן אדם נורא נחמד, מסתבר.
באמת ובתמים שאף פעם לא הסתכלתי עליו או חשבתי עליו בצורה מעבר לזה... הוא בכלל לא הטיפוס שלי. הוא כמעט ההפך המוחלט מהטעם שלי בגברים. לא שיש בו משהו רע... הוא דווקא בסדר.
אני לא יודעת מתי או איך זה התחיל בדיוק, אבל עם הזמן משהו התחיל להתפתח ביננו - מבחינת שנינו. לא סתם משיכה או תשוקה או כל דבר אחר בסגנון... אלא משהו אמיתי ותמים בין שני אנשים שבאמת מרגישים משהו אחד לשני.
התחלנו לדבר פה ושם כשלא היו אנשים בסביבה... כי בכל זאת, אסור לפתח קשרים בין חיילים לאסירים. למעשה, אסור לנו לדבר בכלל מעבר ל'שלום', 'שלום'. שנינו הרגשנו את המתח הזה שהתחיל להתפתח ביננו, אני בטוחה בזה. ידעתי את זה במשך כמה זמן ולא העזתי להודות בזה לעצמי או לאף אחד אחר, ובטח שלא ליזום משהו.
ואז יום אחד כשסתם באתי לבקר אותו בעבודה שלו הכל השתנה. היה לנו רגע ארוך ומיוחד כזה שאפשר אולי לנסות להביע במילים, אבל שום משפט או מילה לא יצליחו להביע. הייתי שם בסביבות החצי שעה, אני חושבת. לא כל כך שמתי לב לזמן או ייחסתי לזה חשיבות. בהתחלה סתם דיברנו סמול טוק... אחר כך המבטים שלנו ננעלו אחד בשני. הוא ישב ואני עמדתי מולו, בערך במרחק של 6 מטר. לא יודעת למה עמדתי כל כך רחוק, אבל לא העזתי להתקרב יותר.
בהינו אחד בשני במשך כל כך הרבה זמן, עם חיוכים והטיית מבט מידי פעם. הוא אמר שהוא לא ביישן בדרך כלל, אבל כשהוא לידי הוא מרגיש חסר אונים. שמצד אחד הוא מרגיש נבוך להסתכל לי בעיניים, אבל מצד שני קשה לו להסיט את המבט... כאילו הוא מהופנט.
הרגשתי כמוהו. לא אמרתי את זה, אבל הרגשתי את זה. אני חושבת שלפי החיוכים שלי והמבטים שהחזרתי לו הוא כבר הבין הכל לבד. כמו שהוא אמר לי לא מזמן, לפעמים מבטים אומרים הרבה יותר ממה שמילים יכולות להגיד אי פעם.
את יודעת שאנחנו משחקים באש.
הוא אמר ושבר את השקט שהיה.
אני יודעת.
עניתי, ועצרתי רגע לחשוב עם להמשיך את המשפט. לקחתי סיכון.
בגלל זה אני מתלבטת אם לבוא או לא.
הוא חייך קצת וחייכתי חזרה. התקרבנו קצת אחד אל השני לאיזור במקום עבודה שלו שקצת פחות חשוף החוצה. עמדנו במרחק של משהו כמו 2 מטר עכשיו. זה הרגיש כל כך טוב לעמוד שם ולהסתכל עליו ככה... מרגיע כזה.
רציתי לבוא אליו, להתקרב... אבל ידעתי שזה לא כדאי. ידעתי את כל הסיכונים שכרוכים בזה. איך שיכולים לשלול ממנו את הזכות שקיבל לעבוד, ואיך שיכולים לשלוח אותי לכלא צבאי ו/או להוציא אותי מהיחידה שלי.
באותו היום היה יחסית שקט בבסיס. הייתי החיילת היחידה שהגיעה, המפקד לא היה והסגן שלו גם כן.
המשכתי לבהות לו ישר בעיניים ולא יכולתי להוריד את המבט. היססתי כל כך הרבה. הנפתי רגל אחת קדימה במחשבה של לעשות צעד ראשון קדימה ולהמשיך משם, אבל אז החזרתי אותה באותה המהירות שהזזתי אותה קדימה. שוב היססתי. המשכתי להסתכל עליו והרגשתי את הלב שלי פועם בחוזקה, ואז עשיתי צעד אחד קדימה. ועוד צעד, ועוד ועוד... עד שנעמדתי מולו. ממש קרוב. ואז התנשקנו.
אני לא אוהבת לדון בנשיקות בדרך כלל, אבל היה בנשיקה הזו משהו שונה. זו לא הייתה נשיקה של תשוקה או להט, אלא נשיקה רכה, איטית ומתוקה שהרגישה טהורה ותמימה לחלוטין.
לקראת סוף היום הוא מצא תירוץ להגיע למשרד שלי. בדיוק סיימתי להכין את הדברים שלי לקראת יציאה. הוא הפתיע אותי מאחורה, וברגע שהסתובבתי לראות אותו הוא שם את הידיים שלו סביבי ונתן לי נשיקה קטנה על השפתיים. חייכתי.
דיברנו עוד הרבה מאז. בערך בכל הזדמנות שניתנה לנו. הוא כל הזמן דאג להגיד לי כל מה שהוא מרגיש בצורה הכי ישירה שיכולה להיות... כמעט כאילו הוא לא שולט בזה. בשלב מסויים החלטנו גם לשמור על קשר טלפוני, כדי שנוכל לדבר קצת יותר מבלי לפחד שמישהו יבוא ויתחיל לחשוב כל מיני דברים.
כרגע אני ממש לא יודעת מה אני עושה עם עצמי בכל הסיפור הזה. אני מרגישה שהוא משהו מיוחד... משהו שלא מוצאים כל יום. הוא גם מרגיש ככה כלפיי. אבל שוב מצאתי את עצמי במצב שאני מכניסה את עצמי לקשר עם מישהו רחוק. לא פיזית, אבל עדיין רחוק. רחוק מטווח השגה. לא בלתי אפשרי, אבל דורש מאמצים והרבה סיכונים בדרך, מבחינת שנינו.
אני בהחלט יכולה להגיד שאני מאמינה לאסטרולוג ההוא שהייתי אצלו לפני כמה שנים. הוא לא היה סתם זיוף או רמאי. הוא היה אמיתי. הוא ידע על מה הוא דיבר, והוא צדק.
אבל אולי עכשיו קצת מאוחר מידי בשביל לנסות לעשות משהו בנוגע למקרה הספציפי הזה... אני מרגישה את עצמי כבר מספיק קשורה אליו בשביל לדעת שאי אפשר לנתק את זה בקלות כל כך. אולי גם לא יהיה צורך בכך... אולי בסופו של דבר, כשהוא ישתחרר, כן נוכל להיות ביחד בצורה נורמלית עם קשר נורמלי. אולי אז הכל יסתדר, ואז נדע שהכל היה שווה את המאמץ.
אבל רק אולי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
