לפני כמה ימים חלמתי על אילן.

באמת שאין לי מושג מאיפה זה צץ פתאום... קמתי עם מבט מטומטם בזמן שניסיתי לחשוב למה לעזאזל נזכרתי בו פתאום.

למה אחרי חצי שנה מאז פעם אחרונה שראיתי אותו או שמעתי ממנו, פתאום חלמתי עליו.

בחלום הוא סתם בא אלי וישבנו בחדר שלי. דיברנו וצחקנו ובשלב מסויים התקרבנו והתנשקנו. כמה שהתגעגעתי לנשק אותו.

הייתה הרגשה טובה כזאת... כאילו הכל היה טוב ביננו. כאילו היינו באמת יחד. כמו שהיינו צריכים להיות, אך מעולם לא היינו.

ורק אז הבנתי כמה באמת אני מתגעגעתי אליו. כמה אני מתגעגעת ללרצות ולאהוב מישהו אמנם בצורה כזו תמימה ועיוורת, אבל עדיין להרגיש ולאהוב מכל הלב.

כמה שאני מתגעגעת אליו.

5 שנים של חברות.

שנתיים מאז שגיליתי עליהם,

מתוכם כמעט כל השנתיים רבנו,

מתוכם שנה וחצי שלא דיברנו בכלל,

מתוכם שנה שהיא גרה בבית שלי.

אפילו לא שבועיים מאז החתונה שלהם,

ורק 3 ימים מאז שחזרו לארץ.

אחרי שכתבתי את הפוסט האחרון חשבתי המון על כל מה שהיה. פתאום הרגשתי צורך חזק לסדר את כל העניין הזה. אם לא לחזור להיות חברות, לפחות להפסיק עם הנתק הנוראי הזה.

ביום רביעי הם נחתו בארץ כבר בבוקר. איך שחזרתי מהבסיס עליתי על אזרחי ויצאתי לעיר. הסתובבתי בכמה חנויות באיזור עד שמצאתי מה לקנות להם כמתנה לחתונה. לא רציתי משהו גדול או מופרז מידי, אבל גם לא משהו קטן מידי. רציתי משהו סמלי אבל עדיין משמעותי. משהו שיראה להם שהם חשובים לי, ויגיד בעקיפין שאני מעוניינת להפסיק את המריבה הזאת.

התחלתי עם דובי גדול, אבל לא יותר מידי, רך ופרוותי. כי אני יודעת שהיא אוהבת את הדברים האלה. אחר כך רציתי לצרף לזה ברכה כלשהי... אבל סתם מכתב קטן זה פשוט מידי. במקום זה קניתי להם קופסה עשוייה משוקולד בצורת לב עם כמה שוקולדים קטנים בפנים, ועל המכסה של הלב כתבתי בקרם:

Diana & Liran

Congratulations

,Love

Shiri

את הדובי הנחתי על המיטה בחדר שלהם, ואת השוקולד במקרר שלא יימס מהחום.

כשהם חזרו הבייתה באותו הערב קראתי ללירן בדיוק לפני שנכנס לחדר שלו. אמרתי לו שילך למטבח ויסתכל במדף העליון במקרר, ובינתיים דיאנה נכנסה לחדר שלהם.

היא ראתה את הדובי והוא ראה את השוקולד. גם על השקית של הדובי כתבתי הקדשה קטנה.

כשהוא חזר לחדר להראות לה מה הוא מצא במקרר, היא בדיוק הראתה לו מה היא מצאה על המיטה. אני ישבתי בחדר שלי עם כמה חברים.

כמה דקות אחר כך לירן דפק בדלת ונכנס. הוא ביקש ממני לבוא לחדר שלו לרגע.

הלכתי אחריו ופתחתי את הדלת. ראיתי אותה עומדת מולי, ולא ידעתי איך להגיב לכל הסיטואציה. היא חייכה ואמרה לי תודה רבה, ולירן הצטרף לזה. אמרתי אין בעד מה, ואחרי חילופי חיוכים מביכים במקצת הבאתי לה חיבוק ואמרתי לה שאני שמחה בשבילה.

מאז אותו הרגע נראה כאילו הכל נשכח. אני לא אומרת שחזרנו להיות חברות הכי טובות, אבל חזרנו לדבר ואפילו ביקרתי בבית החדש שלהם, ראיתי את הטבעות שלהם עם החריטות מאחורה, ואת כל התמונות מהחתונה. הם פשוט מדהימים שניהם.

אני כל כך שמחה שעשיתי את הצעד הזה.

הם נשואים. הם באמת נשואים.

אני אפילו לא יודעת איך להתחיל לתאר את איך שאני מרגישה.

זאת פשוט הרגשה כזאת שמציפה אותי בצורה בלתי ניתנת לתאור. הרגשה של שמחה והתרגשות בלתי נתפסת.

קצת מצחיק, אבל אני חושבת שאני יותר מתרגשת בשבילה מאשר בשביל אחי. היא בעצמה הייתה לי כמו אחות - והרבה יותר מזה - במשך כל כך הרבה זמן.

ראיתי תמונות מהחתונה ופשוט ישבתי ובהיתי בהן אחת אחת עם דמעות בעיניים. כזה זוג מקסים. כל כך מאושרים יחד.

ופתאום כל מה שהיה במשך כל הזמן הזה נראה לי כזה חסר משמעות ומיותר.

אני רוצה לחבק אותה ולהגיד לה שאני אוהבת אותה ושמחה בשבילה. שאני מצטערת שלא יכולתי להיות שם בשבילה ביום המאושר ביותר בחיים שלה, ויותר מזה על שלא תמכתי בה במשך כל התקופה הזאת.

מחר בבוקר הם חוזרים לארץ ואין לי מושג איך אני הולכת להתמודד עם זה.

זה כל כך הרבה יותר קשה ממה שחשבתי...