איך זה שמישהו יכול כל כך לכעוס על מישהו על דבר שעשה לו, ואז ללכת ולעשות בדיוק אותו דבר למישהו אחר?

אני עשיתי את זה, ואני בהחלט לא גאה בזה.

למעשה, אפילו לא שמתי לב שזה מה שעשיתי בזמן שעשיתי את זה, אלא רק לאחר שזה התגלה והנזק כבר נגרם.

לפני שנתיים גיליתי שחברה הכי טובה שלי ואחי התאהבו. כעסתי עליהם כי הם המשיכו את הקשר ביניהם למרות שאמרתי להם שלא נוח לי עם המצב הזה.

לפני משהו כמו שנה אחי השני "סידר" לי את חבר הכי טוב שלו. היה ביננו משהו קצר, ואחר כך אחי אמר לי שהוא מצטער אבל הוא החליט שהוא לא מרגיש בנוח עם כל המצב וביקש שזה לא יחזור על עצמו.

למרות זאת, כשהיה בא לפה, כמעט כל פעם שהיה לנו רגע לבד ניצלנו אותו להיות קצת יחד - מאחורי הגב של אחי. שנינו הרגשנו רע עם מה שעשינו, אבל לא שלטנו בזה.

למרות שהעדפתי לחשוב אחרת, היה ברור שזה יתפוצץ לנו בפנים בשלב מסויים.

זה קרה ביום שני, השבוע.

התכוונתי לבלות את כל השבוע בבית של אבא שלי כיוון שהייתי צריכה לחזור מאוחר מהבסיס כל השבוע והבית של אבא שלי קרוב לי יותר לבסיס. בערב עברתי הבייתה לקחת כמה דברים, אבא שלי חיכה לי באוטו בזמן שעליתי.

אחי ירד לדבר עם אבא שלי לרגע ואני הלכתי לחדר להתארגן. הוא נכנס אחרי. אחרי כמה דקות אחי נכנס ותפס אותנו יחד.

היו הרבה צעקות... בעיקר ביניהם. אותי הם השאירו בחדר בינתיים. הייתי צריכה כבר ללכת, אבל ידעתי שאני צריכה לעבור דרכם כדי לצאת. בסופו של דבר יצאתי עם כל הדברים איתי. אחי הסתכל עלי, כאילו חיכה לראות מה אני אגיד.

אני לא יודעת מה להגיד...

את לא צריכה להגיד כלום

עדיין...

עזבי, זה לא משנה... לכי למטה, אבא מחכה לך. נדבר כשתחזרי

אבל אני חוזרת רק ביום חמישי

אז נדבר ביום חמישי

הוא בינתיים עמד והסתכל עלינו. הסתכלתי עליו לראות את התגובה שלו, והוא נראה אבוד בדיוק כמוני.

אמרתי לו ביי עם חצי חיוך, הסתובבתי ויצאתי.

לא דיברנו בכלל כל השבוע. חשבתי שאולי זה לטובה שאני לא שם... שיהיה לו את הזמן שלו.

כשחזרתי ביום חמישי אחי היה בעבודה וחזר מאוחר בלילה. בבוקר, כשהוא קם, ישבתי בסלון וראיתי טלויזיה. הוא עבר מולי, הסתכלתי עליו ונתתי לו חיוך חלוש.

הוא אמר לי שלום, ואז קמתי אליו ונתתי לו חיבוק ענק. אחר כך הוא חזר לחדר, בלי יותר מידי דיבורים.

אחרי כמה זמן נכנסתי אליו לחדר והתיישבתי על המיטה שלו לידו.

אתה עסוק?

לא

היינו צריכים לדבר...

כן. זה בסדר... אני סולח לך

אבל זה לא בסדר

לא, אבל לא נורא

דיברנו קצת. הוא אמר לי שזה כבר בסדר מבחינתו ושזה לא משנה כבר. אמנם הם כבר לא חברים טובים כמו פעם, אבל הם עדיין חברים. הוא נדר לו שהוא לא יגע בי יותר בחיים, ואפילו לא יגיע לכאן יותר כל עוד אני נמצאת פה.

במשך כל השיחה הרגשתי את הדמעות כבר עומדות לצאת, וכל פעם שזה קרה הורדתי את הראש ושיחקתי עם הציפורניים כדי שלא ישים לב.

אמרתי לו שחשוב לי שהוא ידע כמה שהוא מעריך ומעריץ אותו. שלא קרה ביננו יותר מידי, רק מהסיבה שהוא מכבד אותו כל כך. הוא לא הגיב יותר מידי.

בסוף הרגשתי שאני כבר לא מצליחה להחזיק את הדמעות... שהן הולכות לצאת ממש כל רגע. סיכמתי ב"טוב...", קמתי ויצאתי.

חזרתי לחדר שלי ובכיתי.

"Then you look at me

You're not shouting anymore

You're silently broken"

Forgive Me / Evanescence