תמיד אמרת שאם זה יגמר זאת תהיה אני שתגמור את זה.

צדקת.

זאת אני, לחלוטין אני, ב 100%. לא מתכחשת לרגע.

אבל אתה יכול להאשים רק את עצמך בזה.

איך אני עוצרת את עצמי מלהתפרץ ולבכות...

הייתי רוצה שלא תהיה פה לראות את זה. שתלך כבר כמו שדיברנו קודם.

לוקח לך יותר מידי זמן.

בא לי לשלוח לך הודעה ברגע שתצא, להגיד לך שתחפש מקום לישון בו הלילה, כי לכאן אתה לא חוזר... ומייד אחרי זה לתקוע את המפתח בדלת שלא תוכל להכנס.

אולי אפילו להשאיר לך תיק עם בגדים בחוץ.

אז אמרתי לך לחפש לעצמך איפה לישון הלילה.

אולי היה פחות קשה אם זה לא היה בא לך כל כך בקלות להגיב "אז אני אשן אצל חבר".

אמרת שסוף סוף קיבלתי מה שרציתי, קצת שקט ממך.

רק שהשקט, הרבה יותר רועש וכואב מכל צעקה וצרחה.

וברור לי שאיך שתלך רק יכאב הרבה יותר...

ואולי, אולי זה יהיה רק לטובה.

קחי עכשיו
את אושרך
את כוחך
ורוקני רגשות משומשים
הסתכלי מסביבך
תאהבי את עצמך
ושמרי את נפשך

מהמרחקים / גלי עטרי ושגיב כהן