היי

מקווה שזה יעבוד, במחשב שלי אני מנסה כבר שבועות והפרק לא עולה!

מקווה שזאת בעיה של המחשב ולא של ישרא...

אז להחזיק אצבעות...

36

"לא!" צרחתי, לא מאמינה.
עיניו של הול הבזיקו אליי בהאשמה רגע לפני שפניו הפכו לחסרות חיים, וחזהו המדמם דמם.
ג'ונסי ריץ' הטיל סכין במענה והוא התמוטט, עם הול בזרועותיו, שניהם טובעים בשלולית דם.
כמה בנות נוספות צרחו.
"הול..." רכנתי אליו ולקחתי את ידו בכף ידי. היא הייתה קרה. "לא! לא... הול..." דמעות גם נטפו מלחיי על מכנסיי האדומים ועל חולצתו של הול.
לא יכולתי להאמין. סירבתי להכיר במציאות. לא הול.
הכל באשמתי. איך אני אחיה עם עצמי עכשיו? איך אני אוכל להסתכל על הפנים המושחתות ולדעת שהן הרגו את הול?
דאג משך בכתפיי כדי שאקום. "סאם, קומי."
נערתי את ידיו מעליי. "לא... הול..."
"ווינגס, את חייבת לזוז." אמר ג'ונסי ריץ'.
רעד עבר בגבי. קמתי במהירות ויצאתי בדוחק בהחדר המלא מוות הזה.
רצתי לשום מקום. רק רציתי לרוץ.
פתאום נתקלתי חזק במישהו. הרמתי את מבטי.
זאת הייתה ילדה ג'ינג'ית שפניה גם כן היו מושחתות מסכיני העינויים ועיניה הכחולות נפערו כשראתה אותי.
"מאר! מצאתי עוד מישהי!" היא קראה אל מאחורי כתפה.
"מאר..." מילמלתי.
ולפתע הוא היה שם. "מי- סאם!" עיניו נפערו וזרועותיו באו לחבק אותי.
התרחקתי. "הול מת." אמרתי לו.
הוא החוויר. "אוי." היה מה שאמר.
אני קרסתי לרצפה והתקפלתי לישיבה מכווצת, ברכיי לחוצות לחזי. ניסיתי להשאיר את הדמעות בפנים, אבל לא הצלחתי כל כך.
מאר כרע מולי. "סאם, מה קרה?" הוא שאל.
"תפסו אותי," אמרתי, "וג'ונסי ריץ' הציל אותי. ודאג אמר שהם מצאו את הול. ואז הוא מת!" צעקתי עליו.
הילדה הניחה יד על כתפו של מאר. "תן לי." היא אמרה והוא הזדקף והתרחק.
"הי, אני איב," היא רכנה אליי. "סאם, את יודעת שאת מתנהגת בטיפשות. אין לך מה להאשים את עצמך. את באת להציל אותו. לפעמים נכשלים, ואת צריכה לקבל את זה. תשמחי שתוכלי לקבור אותו במקום הראוי לו והוא לא ימשיך להירקב כאן. אז צאי מזה, טוב?" קולה היה תוקפני ורך בו זמנית.
בגלל שהיה משהו בדבריה, וגם בגלל שנראה היה שהיא יודעת על מה אני מדברת, הנהנתי ומחיתי את עיניי.
קמתי בחוסר יציבות ומאר מיהר לתמוך בי.
הרמתי אליו מבט ועיניו המודאגות פגשו בשלי.
"מצטער שלא הצלחתי לשמור עלייך." הוא אמר בקול חנוק.
נענעתי בראשי וניסיתי להעלות חיוך כלשהו על שפתיי הפצועות. "לא פיתחתי ציפיות."
הוא לא חייך. "את יודעת שאני-" הוא התחיל להגיד בקול רך, אבל מכשיר הקשר שלו זימזם.
"הקורדיילים חוזרים! כולם להתחבא!" נשמע קולו הבהול של אדם.
הודעתי גם לג'ונסי ריץ' ומאר הודיע לכל השאר.
התשובה של סינת'יה הייתה גלגל ההצלה שלנו. "אוולין אומרת שהיא יודעת איפה להתחבא."
"איפה אתן?" שאלתי.
"בואו לגרם המדרגות בקומה הראשונה." אמרה סינת'יה.
אני, מאר ואיב הלכנו לגרם המדרגות וראינו שם את הקבוצה של ג'ו ואת סינת'יה ואוולין.
חיכינו עד שכולם יגיעו ווידאנו שכולם שם. נראה שכולם הצליחו לשחרר את האדומים שלהם.
רק אני נכשלתי. בלעתי את הגוש בגרון וניסיתי לחשוב על דברים אחרים.
זה לא כל כך הצליח, כשג'ונסי ריץ' הגיע עם ווסט, ושניהם סחבו את גופתו המכוסה בד של הול.
מאר חיבק אותי ואני טמנתי את ראשי בחולצתו, רוצה להתחבא מכל העולם.
"אוולין, תובילי." אמר מאר והלכנו אחרי אוולין במורד גרם המדרגות.
ירדנו וירדנו וירדנו, בשקט ובעצב מורגש באוויר.
מתישהו קן וטיילר הלכו לצידי.
"את יודעת, הוא היה חבר שלנו, הול." אמר אחד מהם. נראה לי קן.
"לא ידעתי." משכתי באפי.
"זה כל כך לא הוגן שהוא מת." מילמל טיילר.
קן היכה את כתפו. "אתה לא עוזר."
"אבל זה נכון!"  התגונן טיילר.
"בכל מקרה," אמר לי קן, "אנחנו נתקשר למשפחה שלו."
הנהנתי והם התרחקו. הספקתי לשמוע את טיילר ממלמל, "לא, ואתה מנחם מצויין."
לבסוף הגענו לאולם תת קרקעי גדול וחשוך.
אוולין הדליקה את האור. "עקבתי אחרי קבוצה אחת לכאן." היא אמרה, אבל אף אחד ממנו לא יכל לזוז.
על הקיר מולנו, מאחורי זגוגית זכוכית שקופה, נחו על מדפים ארוכים אינספור חפצים שחורים, בעלי צווארים ארוכים ומראה קודר.
ג'ונסי ריץ' שרק. "וואו." אמר בהתפעלות.
עמדנו שם, בוהים המומים.
אבל קול של מאות צעדים יורדים במדרגות הוציא אותנו מהקיפאון.
הסתכלתי ארוכות על הדברים האלה, וידעתי שהם מסוכנים.
לכן מיהרתי להגיד, "קחו כל אחד שחור אחד."
ג'ונסי ריץ' חייך אליי. "פחדתי שלא תגידי את זה." אמר.
שלפתי את הסכינים הארוכות שלי וחבטתי בחוזקה בזכוכית. שברים ניתזו אליי ופצעו את עורי, אבל נוצר חור מספיק גדול כדי שאוכל להכניס יד ולקחת חפץ שחור מוזר.
מעשיי הוציאו מההלם את כל השאר ועד מהרה הזכוכית הייתה מחוררת לגמרי.
יללה צורמית פילחה את הדממה.
"האזעקה." אמר ג'ונסי ריץ' בקול מרגיע.
לא שלמישהו מאיתנו זה אמר משהו. אבל עמדנו, כמאה אדומים מפוחדים, עשרה מאיתנו פצועים קשה ואחד מת, וחפצים שחורים בידינו, קצותיהם מכוונים אל דלת הכניסה למקום הגדול.
ולבבותינו פועמים כלב אחד.

אז נראה לי שזה עובד...

מי שמופתע, יש לו חוש הבחנה לא כל כך טוב...

אה, כן, שכחתי.

מחר היומולדת שלי!!

אז מזל טוב לי, ואל תחשבו שנטשתי!

♥♥♥

אלמונית.