היי כולם!
מצטערת שאני לא עונה על תגובות, יש לי בעיות במחשב :)
אז הנה לפרק...
עוד שלושה לסיום!
37
קולות הצעדים פסקו והדלת נפתחה לאיטה.
אדם במדים לבנים, זקן שחור על סנטרו ועיניו מוגדלות מאחורי משקפיים עגולים, נכנס ראשון ואחריו הציצו עוד קורדיילים עם בגדים לבנים.
הוא התחיל לצחוק.
וזה ממש עצבן אותי.
"משהו מצחיק אותך?" שאלתי ברוגז.
הוא הביט בי מופתע, והמשיך לצחוק. לבסוף נרגע, ואמר, "אתם מכוונים את הרובים אל עצמכם." הוא הצביע על מספר נערים מבולבלים.
"מה זה משנה?" התרגזתי, "אנחנו נצא מפה ונספר לכולם מה אתם מחביאים, מה קורה לכל אלו שהם לא קורדיילים ומה עשיתם לעשרה תלמידים שלא ביצעו שום פשע."
"אז זהו," אמר האיש עם המשקפיים, "פה את טועה. כי אני לא הולך לתת לכם לעבור. ממש לא."
שילבתי את זרועותיי. "ומי אתה?" שאלתי בקריאת תיגר.
"סליין קורדייל, לשירותך." הוא החווה קידה והמשקפיים שלו החליקו במורד אפו, "מנהיג הקורדיילים, ראש המשפחה וראש ממשלת המדינה."
לא התרשמתי. "לא נורא, אתה עדיין הריג."
הוא שוב צחק. "הריג? ואיך בדיוק תהרגי אותי? את לא יודעת איך להשתמש ברובים- אף אחד מכם לא יודע. אנחנו דאגנו לזה."
ניסיתי למצוא דרך לסתור את דבריו, אבל נכחתי שהוא צדק.
פתאום נשמע קול נפץ חזק, שזיהיתי במעומעם מאותו ליל- סיוטים בו הוריי נהרגו, וחור נפער בחזהו של סליין קורדייל.
הוא קרס לרצפה בדממה, וכולנו בהינו בגופה, המומים. הסתכלתי הצידה, וראיתי את ג'ונסי ריץ' עומד עם דבר שחור- רובה הוא קרא לזה?- מכוון למקום בו עמד האיש. והקצה העלה עשן דק.
עיניי התעגלו.
"אבל אני יודע," אמר ג'ונסי ריץ' בקול מהדהד, "ותאמינו לי, זאת לא בעיה ללמד נערים מוכשרים בלחימה כמוהם."
כמה אנשים בלבן רכנו אל האיש הממושקף.
"סליין!" אמר אחד וסטר לאיש המעולף- מסכן, הוא לא סבל מספיק?- "אתה חי?"
"שמעתם על מישהו ששרד כדור בחזה?" לעג ג'ונסי ריץ', "אני לא נוהג לפספס."
הלבנים נסוגו מעט אחורה, אך עדיין יצרו חומה כדי לחסום את המעבר.
ג'ונסי ריץ' פנה אלינו.
"ילדים, פשוט תכוונו לחזה או לראש... תלחצו... החלק עם החור זה החלק ממנו יוצא הכדור, והוא צריך להיות מכוון אליהם, ילדון. כל הכבוד."
נראה שהלבנים הבינו מה קורה. שניים מיהרו לשלוף אקדחים, אבל בחור שנראה דומה למדיי לקורדייל המוטל מת מולנו הרים את ידיו.
"פנו להם את הדרך," אמר בשקט ובקול שקול.
הבטתי בג'ונסי ריץ' בחשש.
הוא התחייך. "צעד חכם, ג'ייסון. חשוב לדעת לדעת מתי הובסת."
"ידעתי שמשהו מתבשל בבית הספר הזה." אמר הג'ייסון הזה וצעד באיטיות אחורה, "לכן שכנעתי את סליין לתקוף."
"חבל שלא חשבת מהכיוון הנכון." אמר ג'ונסי ריץ', וירה מבט אפל בשורות הקורדיילים. "זוזו!" שאג עליהם.
הם התפצלו בהיסוס. התחלנו ללכת בזהירות ביניהם. כמעט האמנתי שהם נכנעו, עד שעברתי ליד הג'ייסון הזה, וראיתי את הניצנוץ בעיניו.
עברנו המומים את שתי שורות הקודיילים, עלינו במדרגות בשקט מהדהד, עד ליציאה.
כשעמדנו מחוץ לבניין, ברחוב ההומה, פניתי אל ג'ונסי ריץ'. "וואו." אמרתי.
הוא חייך בצניעות. "אני יודע." אמר.
עברנו את הכביש, ושמתי לב ללא מעט מבטים סקרניים שעקבו אחרינו בחשאי. הלכנו לתחנת הרכבת, בה הרכבת של בית הספר עדיין חיכתה לנו, מוקפת אנשים.
נדחקנו בין האנשים, הכנסנו את הגופה של הול ראשונה, לקול לחשושים רבים, ואז התפזרנו בקרונות.
נסגרו הדלתות. דממת מוות השתררה. אני חיכיתי כל רגע שמליון אנשים בתלבושות לבנות יופיעו ויתקיפו את הרכבת.
אבל נראה היה שג'ונסי ריץ' ממש הפחיד אותם, או שהג'ייסון הזה זומם משהו.
ברור שצפויות לנו צרות רבות עם הקורדיילים. הם הרי לא הולכים לשתוק לנו על זה.
טיילר- או קן- האוסט עבר על פניי בחיוך רחב, ונעצר כשראה אותי.
"מה הפרצוף העגום הזה, סאם? ניצחנו אותם!"
הצלחתי לזייף חיוך קצר, והוא המשיך בדרכו. ניצחנו? באמת? באיזה אופן האסון הזה יכול להיקרא ניצחון?
הול. הול מת! הול מת וזה באשמתי. הול מת. אני הרגתי אותו.
ובכלל, רציתי להגיד לו, תסתכל על הפרצוף שלי. זה נראה לך כמו פרס למנצחים המהוללים?
זאת קללה. לכל החיים.
הזעם הקצר התפוגג מהר מאוד, ורגשותיי נותרו חלולים. במשך כל הנסיעה, שארכה בערך חצי שעה, עמדתי באותו מקום וניסיתי לא לחשוב.
כשהגענו לבית הספר, ראינו את כולם עומדים נסערים ומחכים לנו, עם משטרה וכמה חיילים.
הרכבת נעצרה, וירדנו, במעין תהלוכת הלוויה מוזרה, ג'ונסי ריץ' מוסתר ביננו וגופתו של הול מקדימה.
המנהל רץ אלינו. "מה אתם חושבים שאתם עושים?!" צרח עלינו.
ווסט הסיט את הבד מפניו של הול, והמנהל השתנק.
אני לא חושבת שמישהו מהתלמידים בטילר מת בשנות לימודיו. זה היה הלם לכולם.
כאילו זה לא מספיק, כל האדומים שנחטפו התקדמו קדימה, והוא נרתע ממראה פניהם המושחתות.
אני השפלתי את ראשי, כי לא רציתי שכל בית הספר ידע שגם אותי תפסו, למרות שידעתי שיבינו את זה מהר מאוד. מבט אחד בפניי, וישר יזהו.
"מה קרה?" שאל המנהל וכל בית הספר עמד דום והקשיב.
"תן להם להתאושש, היילנד, תוכל לחקור אותם אחרי שנקבור את הול והם יתקלחו." מיהרה ארה להתערב.
מזל שהיא קיימת, הודיתי בליבי.
המנהל הסכים ושלח אותנו לחדרינו להתנקות, אבל אני לא הלכתי לחדר שלי. לא רציתי להתמודד עם אקירה ואלנה ובטח כל מי שיבוא וישאל שאלות.
עליתי לחדר הפרחים, מנסה להתעלם מהכאב בכל איבר בגופי. כשהחלקתי דרך החלון, נשימתי נעתקה.
איבן עמדה שם, דמעות בעיניה ומבטה מלא עצב.
"איבן... מה את עושה כאן?" שאלתי בתשישות.
היא הביטה בי ונרתעה כשראתה את פניי. "אוי ואבוי. סאם, אני כל כך מצטערת... סאם, תסלחי לי, בבקשה!" היא נפלה על ברכיה בבכי, כתפיה רועדות.
רכנתי אליה. "על מה לסלוח? לא עשית לי כלום." אמרתי.
היא שלחה אליי מבט פראי. "אני לא סלחתי לו," היא בכתה, "ועכשיו הוא מת."
"הול?" שאלתי והיא הנהנה. "אני בטוחה שהוא יודע שלא רצית שהוא ימות. הרי רי שלחו אותו לשם, זאת לא הייתה-"
"תפסיקי," היא קטעה אותי במשיכת אף, "את לא יודעת בכלל על מה את מדברת."
"איבן, מה קורה לך? אני יכולה לעזור?"
היא הפנתה את פניה ממני. "תהרגי אותי." לחשה.
"מה?" לא הייתי בטוחה ששמעתי טוב.
"אמרתי, אם את רוצה לעזור, פשוט תהרגי אותי וזהו!" היא צעקה עליי.
"את משוגעת?" נרתעתי ממנה, חוששת מעט מהצד הלא שפוי שלה שהתגלה בפניי, "אני לא רוצה להרוג אף אחד. במיוחד לא אותך."
"אבל מגיע לי למות." היא משכה באפה.
"למה? כי לא סלחת להול? הוא עשה מעשה בלתי נסלח."
"לא! הוא אמר לי שהוא אוהב אותי!" היא התייפחה ומשכה באפה.
פערתי את פי. "באמת? מתי?"
"כשאמרו שהוא הולך למשרדי הממשלה," אמרה איבן, "באתי להיפרד ממנו, והוא נישק אותי ואמר שהוא אוהב אותי ושהוא מצטער." היא מחתה את עיניה, "ולא סלחתי לו!" היא צעקה והתחילה שוב לבכות.
ליטפתי את כתפה, מסכנה. ממש טרגדיה.
מסכן הול. הוא מת כשאהבתו נדחתה.
כמה עטויות בן אדם אחד יכול לעשות?
ניחמתי את עמצי בעובדה, שלפחות אני נפרדתי ממנו כמו שצריך. למרות לובת אין חייב להיאמר- לפחת היא לא זאת שהרגה אותו.
"את אוהבת אותו גם?" שאלתי בלחש.
"לפני הנשף- כן... היו לנו כמה... רגעים. אבל אחרי- ממש שנאתי אותו כל הזמן- שנאתי את עצמי על שנתתי לו להתקרב... הרגשתי שמה שקרה היה באשמתי." אמרה איבן, "לא יכולתי לסלוח לו, לא היה לי זמן לחשוב אפילו." היא אחזה בראשה בשתי ידיה, כאילו הוא כבד מכדי שצווארה יוכל להחזיק אותו.
"אבל נראה לי שאין סיכוי שהייתי עושה את זה, אם הייתי אוהבת אותו באמת." לחשה איבן.
"עושה מה?" שאלתי בבלבול.
"בבקשה אל תגידי לאף אחד," לחשה איבן.
"מה?" עצביי כמעט םקעו.
"אני כל כך מתביישת בעצמי... אני..." היא בלעה רוק. ושוב.
ושוב.
"זה בסדר, אני לא אגלה."הרגעתי אותה.
"אבל את לא תסלחי לי אף פעם. אני לא סלחתי לעצמי עדיין." אמרה איבן, בוכה עוד ועוד דמעות.
"מה קרה? מה עשית?" שאלתי בקוצר רוח.
"אני-" היא נשמה עמוק, "אני הסגרתי את האדומים."
אז הסמל לא עולה לי... לא נורא.
אוהבת,
♥♥♥
אלמונית.
נ.ב.- בקשר להול- אני לא נתתי לכן שום סיבה לחשוב שהוא לא מת.
נו באמת, נעצו לו סכין בלב, מה יכול היה לקרות לו?
קצת פסימיות!