טוב. המחשב חזר מתיקון. יש סיכוי טוב שעכשיו זה יעבוד!!

היהיהי!

אז תחזיקו אצבעות!!

בעצם, לא. אל תחזיקו אצבעות! כי אם אתם רואים את זה, זה אומר שזה עבד, ואז תתנו מזל למישהו אחר!

טוב, אני יודעת שאני מוזרה. בכל זאת תקראו את הפרק?

38

נרתעתי ממנה אוטומטית. "את עשית מה?!" נזעקתי.
"אני הסגרתי את האדומים. רציתי שיקחו את הול. רציתי ש- אני כל כך מצטערת..." היא התייפחה.
התרחקתי ממנה, מרגישה גועל כלפיה. "איך יכולת?!"
"אני לא יודעת!" היא נשמעה נואשת, "באמת ראיתי אדום ליד וויז בבלר, וראיתי סכין ננעצת בו. אבל הול היה בהגנה, ידעתי שזה לא הוא. הסגרתי את האדומים... היה לי הבזק של חוסר שפיות. ואז הכל התגלגל ולא יכולתי לעצור את זה."
פניי בערו מכעס, עלבון והשפלה. אני ריחמתי עליה, על הרוצחת הזאת, שרצחה את הול!
"את רצחת אותו!" נהמתי עליה, "בגללך- הכל בגללך!"
ידעתי שזה לא נכון. ידעתי שהכל בגללי. כי אני הרגתי את וויז בבלר. אבל באותו רגע, מה שהיה הכי חשוב היה להאשים אותה, לכעוס עליה. לכעוס סוף סוף על מישהו שהוא לא אני.
"ידעתי שתשנאי אותי." היא מלמלה באומללות.
הבטתי בה בבוז. "היית צריכה לשתוק," אמרתי בארסיות, "אני מצטערת על היום בו הכרתי אותך."
ובמילים אלה ירדתי מחדר הפרחים במורד הקיר, בוורידיי הרעל פועם שוב.
מה יש לפרטלרים האלה? למה הם בוגדים כל הזמן?
הגעתי לדשא ופניתי לכיוון הכניסה לבניין, יודעת שלא נשאר לי הרבה זמן עד שאצטרך לספר את הסיפור –השקר- המזעזע שלי.
ולהוסיף עוד שקר- כי עדיין לא ידעתי אם להסגיר את איבן או לא.
פתאום שמעתי חבטה חזקה מאחוריי והסתובבתי.
איבן שכבה פסוקת איברים על הדשא, ונראתה פגועה למדיי.
רצתי אליה. צווארה היה מעוקם בצורה מזעזעת, ושפתיה היו פתוחות כמו באמצע צרחה אילמת.|עורה היה קר כקרח כשנגעתי בלחיה.
פלטתי צריחה, נרתעתי ממנה והדמעות התפרצו שוב מעיניי.
לא גם היא! למה היא- מה- המוח שלי נתקע, ולפתע הבנתי שאיבן לא נפלה מחדר הפרחים.
היא קפצה. היא התאבדה.
ועכשיו ידעתי בוודאות שאני אף פעם לא אסגיר את הסוד שלה.

סחבתי את גופתה הכבדה של איבן לכניסה וחיפשתי מישהו שיוכל לעזור לי.
המנהל ראה אותי ורץ אליי.
"אוי, אוי ואבוי," הוא אמר, נסער, "כמה דברים יכולים לקרות? איך זה קרה?"
"היא התאבדה." אמרתי, מנסה לשוות קרירות לקולי.
המנהל החוויר. "אוי ואבוי, איזה לילה." הוא אמר. הוא עצר את אחד התלמידים שעברו לידינו. "תקרא ללוק פרטלר לכאן, בבקשה."
התלמיד הנהן ורץ למדרגות.
עמדתי שם עם הגופה בידי וניסיתי להבין מה עשיתי לא בסדר שמגיעים לי חיים כאלה.
"סאם!" מרלי הגיעה פתאום ואחריה מאר, וצווחה כשראתנ מה אני מחזיקה. "אוי." היא ייבבה.
מאר בחן את איבן בידיי. "מה קרה?" הוא שאל.
"היא התאבדה." אמרתי, מנסה לשוות קרירות לקולי.
עיניו בהו בי. "איך את עדיין עומדת?" הוא שאל בתמיהה.
"היא לא כל כך כבדה." מחיתי.
חיוך עצוב נפרש על שפתיו. "ברור שלא." מבטו שאב את הנשימה מחזי.
"טיפשה, הוא התכוון שאחרי כל היום הזה בן אדם רגיל היה מתמוטט." אמרה מרלי.
"אה," אמרתי, "אני לא רוצה לישון." יותר מידי סיוטים.
"תביאי לי אותה." אמר המנהל, אוחז בידיו סדין נקי.
ידיי לא הסכימו לזוז, הקיפאון היה הדבר היחיד שהחזיק אותי עומדת, והבטתי במאר בבקשת עזרה. הוא הרים את הגופה והניח אותה על הסדין שהמנהל פרש על הרצפה.
"איבן, איבן, מה-" לוק הגיע בריצה, ורכן מעל אחותו, מתנשף.
אני עמדתי שם מעל הגופה, ולא ראיתי ולא שמעתי כלום.
"בואי, סאם, את חייבת להתקלח." משכה אותי מרלי.
הלכתי אחריה בצייתנות. היא הובילה אותי לחדר שלי, הכניסה אותי למקלחת ובחרה לי בגדים. נתתי למים להוריד את הדם הקרוש מעל פניי.
וכשיצאתי מהמקלחת, הסתכלתי במראה, וראיתי פנים מושחתות, מוקפות שיער חרוך בשורשיו.
החבורה על עיני הייתה החורה וכואבת, ושפתיי התחילו שוב לדמם מהפצע ששיסע אותן.
"אני נראית מזעזע." הדעתי למרלי שסירקה את שערי.
"אכן מחריד," הסכימה מרלי ונאבקה בקשר אחד בלתי אפשרי, "אבל רק את יודעת את כל הסיפור. אז את תצטרכי להיות זאת שתספר."
הסתובבתי אליה. "מה קרה אחרי שברחתם?" שאלתי.
"ברחנו ונתקלנו בקבוצה של טיילר, ועזרנו להם לשחרר את קייל. ואז קראו לנו וירדנו למרתף." היא הביטה בי בחשש. "מצטערת שלא דיווחנו שניתפסת. הייתי ממש לא מאופסת. אני גם מצטערת שלא הייתי שם כש..." היא בלעה רוק, וראיתי שהיא משתדלת בשבילי לא לבכות, "כשהוא מת."
"זה בסדר," אמרתי, אבל קולי נשמע חלול.
עד עכשיו לא חשבתי על זה, אבל מתברר שגם כשאני מנהיגה מאה אנשים, אני עדיין לבד. לגמרי לבד.
כשעה אחר כך התכנסנו כל ראשי הקבוצות והמורים המורדים והמנהל ורשמקול אחד קטן, בחדר צדדי באגף המורים.
ואז התחלתי לספר.
דילגתי על הקטע בו אני הורגת את וויז בבלר, והגעתי לקטע בו שמעתי את המורים מדברים, מצאתי את הספר, ואני ומאר שמענו על ההסגרה. ואז סיפרתי על היו בו לקחו את עשרת הנערים.
על ההחלטה לארגן מבצע הצלה, על הביצוע ועל ג'ונסי ריץ', שבאותו זמן ישן בבטחה ברכבת, בלי להזכיר פרטים לא נחוצים כמו החלק שלו בהריגת ההורים שלי או השתייכותו לקורדיילים בעבר.
ואז סיפרתי על השינוי בתוכנית, ועל הקריאה המזורזת.
ואז הגעתי לקטע שפגשנו את אוולין, ולא הצלחתי להמשיך.
"אני... מצטערת. אני לא יכולה." אמרתי בשפל קול.
המנהל הנהן. "בפעם אחרת. בינתיים, נפיץ לעיתונים את המידע. ונדאג לקבור את שני התלמידים שנפטרו. לכו לישון, כולם."
אני הלכתי עם מאר בדממה ולא הצלחתי להכריח את עצמי להגיד לו מה שרציתי להגיד.
מחר. אחרי שאעבור את הסיוטים של הלילה הזה.

הסיוטים ההיו נוראים משדמיינתי. רובים כוונו אליי מכל פינה, מעליות צנחו מהשמיים, ראיתי את הול מת שוב ושוב, את איבן נופלת ונחבטת בדשא. כולם לבשו מדים לבנים של קורדיילים. ג'ונסי ריץ' התקרב אליי וחישמל אותי שוב ושוב.
חלמתי את עצמי מתה כל כך הרבה פעמים, שכבר התחלתי להצטער שזה לא קרה וזהו.

***

טוב, זהו. נקווה שזה יעבוד.

מצטערת על הפער! (ועל הקוצר)

♥♥♥

אלמונית.