- שמעת מרגינה?
- למעשה, שמעתי.
- ומה שלומה?
- אגיד בכנות, לא טוב בכלל.
- זכור לי שרצתה לרזות. האם בכך העניין?
- אכן.
- היא לא הצליחה?..
- הו, היא הצליחה. לפחות לרזות. אך היא לא הצליחה להפסיק לרצות. כמה שאיבדה מגופה, תמיד מצאה עוד משהו שחשבה למיותר.
- אז מה היא עשתה? הרי אי אפשר לרזות לנצח!
- היא השיגה אישור לניתוח מיוחד. הם החליפו את החלק המרכזי של גופה בשדרת טיטניום. חמשה סנטימטר בחלק הרחב ביותר.
- כמה מחוכם מצידה! האם היא הייתה מרוצה מהניתוח?
- לדעתי, כן. לפחות תחילה. היא נרשמה לעוד כמה מייד מששיחררו אותה מבית החולים. הם החליפו חלק-אחר-חלק בגופה באיברים מתכתיים.
- מה... את כל האיברים..?
- כמובן שלא. היא השאירה את אצבעות הרגליים והקרקפת. תמיד היה לה שיער יפה. וגם קופסת המוח, על תכולתה.
- מדהים! מדהים כיצד הטכנולוגיה שלנו יכולה להגשים חלומות.
- אבל היא לא הייתה מרוצה.
- אבל איך?!.. היא הרי קנתה את הגוף שתמיד חלמה עליו!
- מצחיק, נכון?.. שלד מתכת כסוף ודקיק שכמותה. עם עור קשיח יותר מכל סכין שתוכל לקנות בשוק ותחליף-דם לבן זורם בעורקיה הביו-מכאניים. היא לא הייתה מרוצה.
- מה הפעם..?
- היה צריך לשמן את השדרה שלה מדי יום. נוכחות שכבת השומן על הגוף שיגעה את רגינה. בהתחלה היא סבלה את זה, אבל משהתרגלה למראה החדש שלה ולא נהנתה ממנו כמקודם, השנאה לשומן השיגה אותה. היא ניסתה לגרד אותו מעל פניה ואחרי זה פשוט שימנה את עצמה פחות ופחות כל יום, עד שהפסיקה כליל ונתקעה לגמרי.
- רגינה המסכנה... אני תוהה האם היא מרוצה כעת.
- אולי, אבל קשה לדעת. היא תקועה ולא יכולה לדבר.
- אולי כדאי שאלך לבקר אותה... האם היא שוהה רחוק מכאן?
- כלל לא. תלית עליה את הכובע כשנכנסת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
