כנס אייקומנה
כנס 'עולמות' למדע-בדיוני ופנטזיה, ה-11 במספר, שנערך בחול המועד פסח, במתחם עירוני א' בתל-אביב, היה אחד הטובים ביותר. יש לי למה להשוות - אחרי הכל, זה העולמות העשירי שלי.
(הנה, להשוואה, קישור לפוסט מעולמות הראשון שלי: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=82987&blogcode=3880281 )
בנוסף, זה היה גם כנס עולמות הגדול ביותר בהיסטוריה שלו. כנס גדול, ונראה גם שמפורסם, כמו פסטיבל אייקון עצמו (שנערך באותו המקום ועם פחות-או-יותר אותו הצוות, בסוכות), הוא כנראה כנס החנונים הגדול במזרח התיכון.
כראוי לאירוע שנתי שהיה מאפיין בולט לאורך כל שנות העשרים שלי, התכוננתי אליו לא מעט. השנה הגעתי עם הרצאה אחת ושיר אחד לתחרות הפילקים. ההכנות להרצאה היו כה דורשניות שעל אף כי התחלתי אותן כחצי שנה מראש, השקעתי בהן גם את היומיים המיידיים לפני הכנס. בכך, פספסתי את כנס ביגור למשחקי תפקידים (כבכל שנה), המתרחש בסנכרון מסויים עם עולמות ולרוב, במרחק סביר ממנו.
ביום שני, ה-6 לאפריל, אחר הצהריים, הגעתי לפתיחת כנס עולמות.
כאמור, היה עמוס. התמונה למעלה צולמה כמה דקות לפני התפיחה הרשמית של הכנס וכבר היו המוני מבקרים.
באופן משמח, הם היו בני כל הגילאים, עם ייצוג יפה למתבגרים, כמו שאירוע בריא צריך להיות.
האירוע הראשון בו הייתי היה "מסיבת התה המשוגעת של עולמות" - הרצאה על ילדות קטנות שמגלות עולמות סודיים (ואיך הגישה אליהן התשנתה עם השנים). הילה בניוביץ'-הופמן העבירה את רוב ההרצאה, בעוד ענבר מאירסון (כן, אותה אחת) הקריאה ציטוטים טקטיים מתוך היצירות הנבחרות, כל פעם בתלבושת במתאימה (בתצלום, הקטע האחרון, מתוך 'קורליין' של גיימן). נהניתי מאוד בהרצאה. למעשה, בכל הכנס לא הייתי באירוע אחד שלא היה מהנה.
יריד הדוכנים השנה היה גדול בצורה בלתי רגילה (בתמונה, הדוכן המצויין של אורה - בעלת מותג LoveCraft, שהתחילה ממש כאן, בכנסים). הדוכנים התפרשו לכל עבר ומילאו חלק נכבד מאשכול הפיס וכמעט את כל היקף המעברים והמגרשים של מתחם הכנס. בכנס נמכרו משחקים, ספרים, אביזרים, לבוש, חפצי אספנות וכמובן - היה דוכן איפור. הרבה מהסחורה הייתה מיובאת, אך כמובן היה גם לא מעט מייצור עצמי. היו כה הרבה דוכנים, למעשה, שהם נאלצו להוריד מחירים!
הדחק היה מדהים (הוא ירד קצת ביום השני). עם זאת, לא שמעתי תלונות. כולם היו במצב רוח טוב, פוגשים חברים ישנים ומכירים חדשים, מציגים את תחפושותיהם או מחפשים מזכרות.
מגרש הספורט, שהיה כמעט נטוש בכנסים של העשור הקודם, היה מקום מרכזי. נראה שבנקודה מסויימת גם נערך בו קרב כריות, אך כשהגעתי, נשארו רק הנוצות.
פעם היו שני הבדלים ברורים בין 'עולמות' ל'אייקון'. עולמות היה כנס עיוני (ללא משחקי תפקידים) בינוני בגודלו, ששירת את קהילת הגיקים בישראל. אייקון היה פסטיבל גדול, שכלל גם הרצאות וסרטים וגם משחקי תפקידים. הוא היה פתוח לכולם והזמין גם אנשים "רגילים" לבוא ולהיחשף לעולמות המד"ב והפנטזיה. 'עולמות 2015' עדיין אינו אייקון, כי רשמית עוד אין בו משחקי תפקידים (אם כי כתמיד, יש משחקי קופסה), אך לפתע גם הוא הפך לפסטיבל. חסל סדר קהילה קטנה. השנה הגיעו גם אנשים שאינם רואים במד"ב-פנטזיה את תחביבם העיקרי. גיקים הביאו את חבריהם שמחוץ לקהילה וחברי קהילה שעזבו בעבר - חזרו השנה. 'עולמות' הפך ל...מגניב. כלומר, הוא תמיד היה מגניב, אבל הפעם הוא נחשב לאירוע קביל לחלוטין גם בשביל לא-גיקים. קצת כמו שהבומבמלה הייתה בעבר.
טלי הגיעה גם עם הדוכן שלה, ובו המון עיצובים חדשים שהיא ציירה וחתכה בעצמה. מיקמו לה את הדוכן הרחק מרוב הקהל, בסוף המגרש, ללא טיפת צל. אבל בהינתן הכישרון שלה, גם בתנאים האלה הדוכן הצליח.
כחלק מטרנד שהתגבר לאורך העשור האחרון, היה הרבה קוספליי: תחפושות בהשראת סדרות מצויירות/קומיקס. הקוספליי התחיל כקהילה החובבת סרטים יפניים, אך התרחבה מאז. בתמונה, תחפושת זוגית נהדרת בהשראת הסדרה (האמריקאית, יש לציין) - Over the Garden Wall
אבל חוויית הכנס היא משהו מורכב יותר מדוכנים, תכנים וקוספליי. כי יש חברים. ביניהם, כאלה שאתה רואה במקומות אחרים, וכאלה שאתה רואה פעם-פעמיים בשנה. כמו הדר, אותה אני אולי מכיר כמעט עשר שנים, אבל לא זוכה לפגוש לאורך השנה.
ממש באותו מקום ודי באותו הזמן פגשתי את עומר ואת עמליה. הרבה להשלים. מעט זמן. עוד פחות טווח קשב.
בין שאר ההתרחשויות, לכנס הזה הגיעה אירה. עם את אירה הכרתי בתיכון. היא הייתה חלק מהחבורה של ארקמר ולקחה חלק בהרפתקאות של קיץ 2003. יש סיכוי ששמה לא נשמע בבלוג זמן מה, שכן איבדתי קשר איתה חודשים ספורים לפני כנס עולמות הראשון שלי, לפני כתשע שנים. בתמונה: אירה לוחצת על Useless Box - קופסה שכל הפונקציה שלה זה לכבות את עצמה (בצורה משעשעת).
בסוף אותו הערב, כשיצאנו ממתחם הכנס, נוצרה חבורה בלתי-סבירה לחלוטין של אנשים מרחבי חיי: כשעברתי עם אירה ליד מסעדה, ג'ניה, אותי הכרתי בערך כשאירה נעלמה, קראה לי מתוך המסעדה. לידה ישב המלצר, שהתגלה כמוכר לי גם כן. זה היה דרור, השליש מביסל"ש, שלא ראיתי מאז השחרור (הוא האדם האחרון שסיפר אותי). הנה שלושתם בתמונה אחת. שלושה אנשים משלושה זמנים.
נגמר יום ראשון, הגיע יום שני של עולמות
היום השני התחיל קצת עקום, עם נסיונות לקנות ציוד לתחפושת של היום השלישי (שכללו הגעה שגויה לחולון, איבוד רגעי של כרטיס האשראי והתרוקנות סוללת הטלפון), אבל בסוף הכל הסתדר. וגם אורלב הופיעה סופסוף. גם ביום השני המשכתי לפגוש חברים ממגוון מקומות. ביוצאי מהרצאה מצויינת על מטבח העתיד (בועז גולדשטיין, מציג מתכון מפושט לפירה רבושון), פגשתי את יאנה, מהאוניברסיטה. מעולם לא ראיתי אותה בכנסים וני מקווה שהיא נהנתה ותבוא שנית.
כך קרה וביום השני התעצלתי לבוא במשהו מקורי והגעתי בכובע ווגלימה, העשויים מלבד אפור. אנשים קראו לי סנופקין, אני לא מבין למה (לסנופקין אין זקן. או גלימה. והוא לבוש בירוק). כדי להבהיר את הנקודה, הצטלמתי עם אחד מאלה שבאמת התחפשו לסנופקין. רואים את ההבדל?
בין האירועים עברתי מדי פעם בין הדוכנים. היה הרבה סטימפאנק תוצרת יד. אני קניתי בעיקר ספרים.
ההרצאה השנייה באותו היום הייתה על האדם הקדמון ונקראה "עולמות של אבן" (יעל עבאדי-רייס). היה מעניין מאוד, מה גם שהיא ניתנה על-ידי דוקטור לפלאו-אנתרופולוגיה, כך שהיא הכניסה אותנו לעומקו של המקצוע שלה (וכולנו יודעים עכשיו מה היא אבן שחיקה).
כשיצאתי לבקר את המוכרים בקופות, מצאתי כמה מחברי 9.5 הפחות קבועים עומדים בתור לכרטיסים (רק שניים מהשלושה, כן?). הם התגוננו בפני עם חרבות-אור.
בעודי מדבר עם עדי (מימין), הבחנתי שאחד המוכרים בקופות הוא תומר שלו (משמאל), מנהל אייקון. הצטערתי על כך שאין לי כרטיסים לקנות.
ביום השני חברה אליי רביד, זוגתי, שהגיעה אחרי שסיימה לעבוד וסיימה להשתתף בביגור. כאן היא מצולמת עם קוספליירית נוספת שבחרה ב- Over the Garden Wall, אחת הסדרות האהובות עלינו.
בערב מה שנשאר זה להסתובב ולבדוק מה עוד אפשר לסחוט מהיום הזה. שם פגשתי את שירלי (במחוך) ובעוד אנחנו מדברים, התאספו עוד אנשים שונים שאני מכיר טוב פחות או טוב יותר.
בין השאר, זאת הייתה הזדמנות לדבר עם ואלריה, אותה אני לא רואה הרבה לאחרונה. אנחנו עוד נעשה הרצאה ביחד.
בעודי חושב שהיום נגמר, רביד הציעה לי להגיע להרצאה לילית על סאדיזם וליברטינים בקולנוע. מסתבר שזאת הייתה הרצאה פופולרית (מאת אלון רזניק), בה זכיתי לשבת לצד אורלב ועמית (:
בנוסף להן, גיליתי בקהל את הילה, בת-זוגו של המרצה - ויותר חשוב בשבילי, מישהי שלא ראיתי מימי האוניברסיטה העליזים.
וכך הגיע לו היום השלישי והאחרון של עולמות.
ביום השלישי הייתי אמור להופיע ולרביד הייתה הרצאה על הבוקר, אז הגענו מוקדם. האולם של האשכול היה עוד ריק. אפשר היה לעבור מגרם מדרגות למשנהו בקו ישר ובלי לבקש סליחה אפילו פעם אחת.
לפני שהשגעון יחזור למשול, רביד הלכה להגיד שלום לחבריה שבאפסנאות הכנס, המשמשת גם כחדר מצב. שם ראינו את ד"ר רועי צזנה מתכונן לסדנת הבלונים המפורסמת שלו (תוכלו להבחין בבלונים שלו בחלק מהתמונות משארית הכנס).
גם ראינו שאחת המתנדבות החדשות ניצלה את זמנה החופשי כדי לקשט את הלוח באפסנאות.
מכל מקום, זמן ההופעה שלי התקרב. התלבשתי בתו קראולי מ'בשורות טובות' (הדמות נבחרה בשל יחסה לצמחי בית) ויצאתי לאסוף לעצמי עוד קצת קהל של הרגע האחרון. להפתעתי ושמחתי, פגשתי בחבר נוסף ממקומות וזמנים עברו (בתוספת צאצא).
בקיצור, הגיעה ההרצאה שלי, 'הם צורחים ומפליקים - צמחים ביצירה הבדיונית' (עידו ארמיאץ'). קיבלתי את האולם הראשי, אז לשם שינוי לא התלוננתי על דוחק. אם לא לספור מקרינים וסגל בתפקיד, היו בהרצאה כ-90 איש. בסך הכל מאוד יפה.
אני לא זוכר הרבה ממה שהיה בהרצאה. עשיתי הרבה חזרות לקראתה, אז פשוט דיקלמתי את הטקסט באוטומט, למשך שעה וחצי. סיימתי בדיוק בזמן. עם זאת, היו לי טעויות והשמטות אותן הבנתי רק בדיעבד. אם הייתה לי עוד הזדמנות, הייתי עושה את ההרצאה אחרת, יותר חלקה, יותר מרוכזת בנושא ליבה. כך או כך, אנשים נהנו ונתנו לי ביקורות טובות. אני מודה לכל מי שתרם שעה וחצי מחייו (וארבעים שקלים) כדי לשמוע אותי מקפץ על הבמה.
מיד לאחר מכן, הייתה תחרות הפילקים ('נולד לפילק'). למי שלא יודע, פילקים הם שירים בנושאי חובבים, הנכתבים למנגינות מוכרות. השתתפתי בתחרות עם השיר 'שיר מאריצים', שנכתב למנגינת 'יכול להיות שזה נגמר'. התחרות הייתה טובה ומרובת שירי אפוקליפסה. השיר הזוכה היה 'קדחת הזומבים' של נורית קרני, שדיבר על משחק זומבים ידוע לשמצה של הילה גרגורי, בעקבותיו רוב השחקנים נדבקו בשפעת.
זכיתי במקום שני.
בסוף הפילקיה נשאר זמן מועט בלבד לשיר כמה פילקים מהעבר המפואר של הקהילה.
באמצע 'צורחים ומפליקים' הגיעה אמא שלי לאולם ונשארה גם לפילקיה (מסתבר שהיא קראה את כל הספרים עליהם מבוססים השירים). אחרי זה הלכנו לשתות קפה בסינמטק (בשנה הבאה באייקון, וכו'). תוך זמן קצר הצטרפו אלינו אורלב ואלון ניסן כהן.
לפני שעזבה (לאחר שקיבלה מספיק גיקים ליום אחד), אמא שלי התפלאה כי לא מתקינים מקלחות ניידות בכנסים שלנו. ובאמת: למה לא? חברה שתעשה כן, תרוויח לא רע.
לאחר שסיימתי את מטלותיי הגיקיות בהצלחה, כל שנשאר לי היה ליהנות מהכנס. ברגע בו אמא שלי הלכה, הופיעו חן (מימין) ונעה (משמאל). את חן אני תמיד שמח לראות (בעיקר בדוכן הספרים התחנת האוניברסיטה), אבל נעה, שעבדה שם פעם, נעלמה לפני שנה וזאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה מאז! הלכנו לבקר את טלי, אך נעה, שהייתה פחות רגילה מאיתנו לכנסים, הלכה לאיבוד כל הזמן מול דוכנים שונים.
הגיעה אווירת סוף הכנס. היו כבר פחות אנשים ומי שנשאר כבר היה יותר רגוע. קוספליירים השקיעו בצילומים אחרונים לפני שירד הערב.
בינתיים, דריה, שהתחרתה קודם מולי בפילקיה, עם שיר נהדר על הרוזן מרחוב סומסום, הוציאה נבל אירי ופרטה לאוזני ההמונים. ההמונים עברו ושאלו אם זה מחובר לחשמל.
כמה דקות אחרי זה, הקשבתי לסוג אחר של פריטה, במרפסת הכנס. אלי בר-יהלום נתן הופעה בשם 'הגזע הנכחד', עם טובי שיריו. מד"ב ופנטזיה, במנות קטנות, מוגשים ברוטב ברסאנס.
ובו-זמנית, רביד נאבקה בדור הבא של הקהילה (או ליתר דיוק, בילד של ורד טוכטרמן). היא הפסידה.
בתור זוג תרבותי ומבוגר עם פריווילגיות, בסוף הערב הלכנו, רביד ואני, להצגה.
עשיתי צילום אחרון של מבקרי הכנס באולם הכניסה ונכנסתי לאודיטוריום.
ההצגה הייתה 'אחיות הגורל' של טרי פראצ'ט, בבימויו של איתי קפלן. הכרטיסים אזלו יומיים לפני. רביד הצליחה להשיג את כרטיסים 17-16 מהסוף. יבנו והרגשנו בתיאטרון, בעוד האולם המתפקע התאסף. על 'אחיות הגורל' הורעפו לא מעט שבחים בשלושת הימים בין הבכורה לזמן כתיבת הפוסט, אז אמעיט בדברים. בסך הכל היה מצויין. מדובר בקומדיה, אך לא בבדיחה, אלא בהצגה אמיתית, שעומדת אי-שם בפער בין הפקת חובבים לתיאטרון מקצועי. בהצגה ביקשו לא לצלם -
- אבל כשיצאתי וראיתי את השחקנים בחוץ - ראשית, לבי קפץ (אף שהם למעשה גיקים כמוני), שנית, קפצתי אני, בנסיון לצלם אותם. למעלה: אחד השחקנים הראשיים, מחזיק את היורה של שלישיית המכשפות.
מסרתי את הערצתי לג'ניה (ששיחקה כמה דמויות) ולאיתי (שמלבד התפקיד הגדול, היה גם מוות (התפקיד הגדול האחר)).
לפני שעזבנו והלכנו להמשיך בחיינו הרגילים, קפצתי למגרש הספורט וגיליתי שהכנס עוד לא שומם (השעה הייתה אחרי עשר). אף כי כמעט כל הדוכנים נעלמו, עדיין היו עשרות מבקרים. ביניהם, גם חבורה גדולה של רוקדי שורות, שרקדו בעוד הדס בנימין מנגנת על כינור. עולמות, לא מפסיקים להפתיע.
ואז נסענו הביתה. עד אייקון, בסתיו.
בחרתי לכנות כנס זה "אייקומנה" - שמו של העולם המוכר, בפי היוונים הקדומים. במילים אחרות, כנס עולמות, אבל בשם שמזכיר את אייקון.
זה כמובן תיאור חלקי מאוד של מה שהיה.
הוא מפספס את כל השיחות הקטנות. את הפגישה עם אורן אוסטר וזאת עם תומר נחושתן; את הרגע בו איה הציעה להיות ממשיכת דרכה של רביד; את הספר הנדיר שקניתי; את התחפושות המקוריות שחלפו על פנינו; את הרשמים של אירה מהכנס והאנשים האחרים שלא ראתה מזמן; את הפאנל של משפחת פורת (אליו נגמרו כל הכרטיסים, אבוי!); את ההתעדכנות בחייה של איילת; את הפונדק של עמית, הנחש של דיאנה והקניידלך של אמא-דרקון; את הוראות ההגעה לאנטארקטיקה, שקיבלתי בדלפק - ועוד דברים מרתקים רבים ואחרים. זה היה כנס גיקים אחרי הכל. כנס גיקים ראוי ונהדר.
אבל הנה עבר יום וכל מה שעשיתי היה לכתוב על הכנס היחיד הזה. צריך לסיים.
תודה, חברים יקרים. היה לי נהדר לפגוש את כולכם!
נתראה בקרוב.
שמרו על עצמכם.
בלומפ!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
