עבר כבר שבוע שלם

הלוואי שהיה אפשר לעצור, את הזמן, את הכל.

לא לתת לזמן שעובר להרחיב את המרחק הכואב הזה ששוב יש בין שנינו.

רק לפני שבוע היית כאן, לא יותר משבעה ימים עברו מאז שנצמדתי אלייך בחיבוק אמיתי יחסית מוקדם בבוקר.

בקושי זזנו אחד מהשניה, רק מתי שזה היה הכרחי מאוד, מנסים להרגיע את עצמנו ולהרגיש קרוב.

העולם נעלם, השתתק, היינו רק שנינו, מבחינתי לא היה אף אחד מסביב ובכל פעם שמישהו הצליח לחדור לתוך זה ולהעלים לי את החיוך פשוט לקחת שתי אצבעות וגרמת לי לחייך בכוח, לא נתת לכלום להרוס את השמחה שלי, את זו שלך ואת היום של שנינו.

לא הייתי צריכה לסנן את הסיפורים שלי, סיפרתי הכל, לא פחדתי לבכות לידך ולכאוב לידך ולשקוע איתך. את הכל הנוכחות שלך העבירה מהר כל כך שלא יכולתי שלא להיות מופתעת. בכל פעם שחשבתי שהיום לא יכול להשתפר עוד גרמת לי לחייך יותר, לשמוח יותר, לאהוב יותר

גם כשיצאנו והיו אנשים בחוץ, נעטפתי בבועה כזו שעליה היה שלט: "לא אכפת לי מכלום, הוא כאן"

ודיברנו, והשלמנו פערים של שמונה חודשים ארוכים, עשינו כל כך הרבה.

בדקות האחרונות לפני האוטובוס ההוא, בתחנה ההיא שאני שונאת, במקום שבו נשבר לי הלב כבר פעמיים לא הסכמת להרפות ממני, חיבקת אותי עד לרמת הכואב, אמרת לי להתמודד ובשלב מסויים התרגלתי, המוח עוד סירב להאמין שזה הולך לקרות בכל דקה, שהחיבוק האוהב יופסק בכוח.

לא יכולתי להפסיק לומר לך תודה על יום מדהים, וכמה שאני אוהבת אותך, להסתכל לך בעיניים למרות שידעתי שאלה שלי עלולות להתמלא בדמעות.

ואז הלב נשבר בפעם השלישית וחזרתי הביתה לבד, מחברת את מה שאפשר לחבר עם רגעים שממחר יהפכו לזכרונות מתוקים

ביומיים הבאים שקעתי בזה- כולי, נפשית ופיזית.

בראשון, שני, שלישי ורביעי חזרתי לעצמי בצעדיים איטיים, הלב פחות שבור, הכל יותר בסדר.

זכיתי באדם שאתה בתוך העולם שלי, זה לא נעלם ברגע שנסעת מכאן

אתה מקשיב וקשוב ואוהב ותומך ודואג,

אתה איתי מרחוק ואתה מחבק מרחוק.

ואת כל המרחק הזה ממלא געגוע חדש..

אני אוהבת אותך

תודה על יום שלא אשכח, גם אחרי שיהיה עוד אחד.. מתישהו.

Shine it on my heart so you could see the truth