למי אכפת מהציונים הטובים כשלפני כל מבחן אני מגיעה לקצה גבול היכולת שלי ואני ממש רוצה לוותר?

זה חוזר על עצמו, קשה לי, תמיד מגיע המצב הזה של חוסר אונים ולא משנה כמה ימים לפני לקחתי לעצמי ללמוד וכמה התאמצתי לא להגיע למצב הזה.

זה מגיע וזה שובר אותי, גם אם ברוב הפעמים זה לא מגיע למצב של דמעות.

מצטערת לומר אבל הציונים לא שווים את המאמץ הזה, את הקושי הזה, את הימים הבלתי נגמרים האלו, את העומס.

לא משנה כמה אנשים יגידו לי שאני מסוגלת לעמוד כמו גדולה בכל זה.. רק אחד מהם יצליח להעלות לי את המוטיבציה האפסית שבכל פעם מתרסקת חזרה.

קשה לי. אני רוצה להתרפק בתוך חיבוק של מישהו כל הסופ"ש, מישהו שאוהב אותי, שייתן לי את ההרגשה הטוב של אני מבין אותך ואני איתך לא משנה מה יקרה.

אתה תמיד נמצא שם כשטוב לי, בימים שבהם החיוך לא זז ממני, בימים רעים, בזמנים שבהם קשה לי, שואל, מתעניין, מתעקש.

אתה מדהים אהוב שלי.

גם תקופות לחץ לא יפריעו לנו, בדיוק כמו שאנחנו מתגברים על דברים אחרים ביחד.

כל שיחה איתך היא בעצם תזכורת שלא הלכת לשום מקום, שאתה עדיין פה.

המילים גורמות לי להרגיש כמו בתוך חיבוק חם, אני באמת מרגישה אותך כאן, כמעט בכל שיחה.

אני גם יכולה לחשוב על מה היית אומר ואיך היית מוחץ אותי ומעודד אותי אם באמת היית כאן,

ואני בתגובה מתכרבלת בתוך עצמי, אומרת תודה המון פעמים, אני מעריכה אותך כל כך, ואוהבת אותך.

ובסוף נרדמת בחצות עם חיוך.

-

לחכות למשהו זו הרגשה טובה, גם אם זה המון זמן כשאת יודעת שגם האדם השני מחכה.

אני אוהבת אותך, מעריכה בכל שנייה טיפה יותר.