הרבה זמן לא כתבתי משהו שהוא יותר משתי שורות כאן (-שבעיקרו רק מראה על חיים), ורק עכשיו מצאתי זמן וחשק.

שגרת היומיום שלי הייתה עמוסה כמו כל סטודנט בתקופת מבחנים, לקום בבוקר אחרי שהתפנקתי בעוד רבע שעת שינה בהשוואה לימי הסמסטר עצמו, ללמוד, ללמוד, ללמוד, לאכול איזה משהו קטן אחרי שמבינים שבאמת צריך לאכול, ללמוד, ללמוד, לישון ולקום לרעש המעצבן (ולא משנה כמה אהוב הוא השיר שנבחר) של השעון, לעוד יום שכזה. שני האנשים היחידים שראיתי היו ההורים שלי, לא משפחה ולא חברים והכלבה שלי לא התהפכה על הגב לפינוק ברגע שעברתי לידה. האוכל שאכלתי היה מינימלי וכלל ברובו חטיפי אנרגיה.

שנייה אחרי שסיימתי עם שלושת המבחנים (מציונים של שניים אני ממש מרוצה, השלישי אמור להגיע היום או מחר- פחד מטורף, לחץ), אבל באמת שנייה, טסתי עם אמא לארץ הפיצה והפסטה. התקבלתי בחום ובאהבה לביתם של בת דודה שלי והחבר שלה ואכלסתי את הספה למשך שני לילות (את הלילה של לפני ושני הלילות של אחרי העברנו במלון, חולקות מיטה זוגית, זה היה מוזר כל כך).

את הבוקר הראשון העברנו במרכז העיר, הסתובבנו בחנויות, כמעט כל היום אבל לא קנינו הרבה (להמחשת התמונה העיקרית- אמא מתלהבת מדברים, בשבילי או בשבילה לסירוגין ואני פוסלת אותם, אחד אחרי השני והחמישי אחרי השלישי). 

בערב נשארתי במשך שעה וחצי עם החבר של בת דודה שלי, ועדכנתי את הקרובים אליי שהכל בסדר, ושאני מתגעגעת נורא. אחרי שהבנתי כמה זמן לא דיברתי אנגלית - במשך עשרים דקות שברתי את השיניים והתחממתי על משפטים של ילד בכיתה א' עד שנזכרתי איך באמת עושים שימוש בשפה הזו, ואז התקשורת ביני לבין חבר שלה השתפרה פלאים וכללה בעיקר התעניינות מזויפת במחקרים שעליהם הוא קורא (באמת בנאדם, אין לך עבודה אז תעשה דברים שיביאו לך תועלת אמיתית, כמו לישון! ועכשיו ברצינות- האבטלה שם נוראית והמשכורות הם בגדר בדיחה).

ואז יצאנו לבר, היא אני והוא (לא נותן שהיא אני והוא נישאר בלי הוא), בעצם היו לנו כמה דקות, שאותן ניצלנו לתרגום סמולטני של התפריט לעברית, היא מתרגמת ואני מקשיבה לכל התפריט, גם אם כבר מזמן איבדתי עניין.

ביום שלמחרת המבוגר האחראי שנשאר בבית, לאחר ששמע על הבילוי של אתמול התקשר ודרש לשמוע את קול הבדודה, זאת ענתה בחיוב לשאלתו היחידה והישירה "לא נתתם לה לשתות נכון?!" (אני כבר בת 18 וחצי, אני אשתה מתישהו, תצטרך להתמודד עם רוע הגזרה).

ביום שלמחרת הלכנו לתערוכת 125 שנה לנשיונל ג'אוגרפיק, אני באמת לא אדם של תערוכות, היה מדהים בכל מקרה. כל מיני צילומים, מכל השנים.

בערב הגיעו חברים ושיחקנו RISK (נחמד, מתיש, ארוך, בקיצור בתאים ליום כיפור), עד שהצלחתי לתפוס את הכללים הגיעה הפיצה שדרשה מאיתנו הפסקה, שישה מגדים לשישה אנשים, פיצה "אישית" שלא מביישת אף משפחתית כאן בארץ, ידעתם שהפיצה שם מגיעה לא חתוכה?, מה זה השטויות האלה??).

בראשון שמנו פעמנו (או יותר נכון את דלק המכונית הקטנה) לפאב הקבוע (שוב שתיתי קולה, מתפרעים בחו"ל) ושם ראיתי אולי לראשונה בחיי משחק כדורגל, הדרבי של לציו ורומא. במשך 90 דקות ניסיתי להיזכר בדרך שבה בן דוד שלי הגדיר נבדל לאשתו במסגרת ארוחה משפחתית, משהו עם קופה ומישהי שזורקת מוצר מסוים, אך ללא הצלחה, לא הבנתי שום דבר מהמשחק (אף פעם לא הייתי בת אדם של כדורגל), ובעיקר נהנתי מהסיטואציה ההזויה הזו (- אני, מסך גדול שעליו משחק כדורגל וזאת שמאחורי שכל הזמן פצפצה פצפצים והיד שלי כמעט עפה אליה בצורת כאפה).

ביום שני התעוררנו למבול שמאוד הפתיע את אמא למרות כל הסימנים והתחזיות הרעות ונסענו אל הקניון מחוץ לעיר- משם חזרנו בידיים (כמעט) ריקות.

ביום שלישי בערב כבר הייתי בבית, ושיחת טלפון קצרה שעשתה לי את היום המתיש הזה לקצת יותר טוב.

בנתיים עבר שבוע, מצב הרוח שהיה לי בחו"ל נעלם והתחלף בהרגשת בדידות נוראית, מה שניסו ההורים לשפר בכך שקנו לי IHOME קטן וסגול, התוצאה היא שאת שירי המצב-רוח-לא-טוב שלי שומעים באיכות טובה יותר.

המשך שבוע נעים

"זכרי לי חסד נעורי 
את אמונתי 
כאן מולך מוטלים שברי, 
בואי ואחי אותי."

בראש רצות לי כל מיני שאלות, כאלה שאני לא בטוחה שארצה לדעת את התשובה עליהן.

*כל קשר בין הפוסט הזה לקודם מקרי בהחלט.
** הפוסט הבא כבר יהיה רציני הרבה יותר.