התעוררתי אתמול לעוד יום, או לפחות זה מה שחשבתי.

בעיניים חצי עצומות שלחתי את ידי לכיוון האייפון- בכוונה לענות על ההודעות שנשלחו בזמן שישנתי.

נכנסתי לפייסבוק, ועיני קוראות את מה שכל אדם מסרב להאמין לו. זה לא הגיוני.

פתחתי את הטלויזיה בתקווה לגלות שיש איזשהי טעות, כמו כולם.

בטיימינג מושלם הופיעה התמונה שלך, זה לא סתם משהו, זה באמת אתה.

זהו, זה הגיע קרוב, קרוב מדי. לא ידעתי בכלל שאתה שם, כמו עוד רבים שלמדו איתי ואין לי קשר איתם.

למרות שלא דיברנו, פשוט לא התחברנו- קורה. הצביטה הזו בלב היא בלתי נמנעת, והיא כואבת.

כמה אנשים כבשת עם החיוך הגדול הזה שלא ירד אף פעם.. מאות הגיעו ללוויה- כמעט כל השכבה הייתה שם.

לא הרגשתי מספיק קרובה כדי ללכת, הגעתי לכינוס שארגנו בבית הספר, הכל עוצמתי יותר אחריו.

התראנו כשהחלטת שאתה מגיע לבית הספר, החיוך, הצחוק, כל כולך היית נורא דומיננטי.

גאים בך על הדרך שעשית, הותרת רבים עם כמויות בלתי נדלות של כאב עצום.

את כולם.

עריכה- אתמול כולם היו עצובים, ואני, אני הרגשתי לא בסדר על כך שאיני מזילה דמעות. בכל זאת, הכרתי אותך ויש לי לא מעט זכרונות של רגעי צחוק שבהם אתה נמצא- משהו שלא שמתי לב אליו עד עכשיו. הסתובבתי בחוץ היום, כולם מאחלים לכולם שכל החיילים יחזרו לשלום, תהיה בטוח שאני נמצאת בין רבים שרוצים לענות שלא כולם יחזרו, מדהים לראות את מספר האנשים הגדול שהייתה לך השפעה עליהם.

יהי זכרך ברוך.