נערה בת 23 עומדת בפתח הדלת. היא נוקשת בציפורניה המעוצבות על ירכה הימנית בעצבנות. כל עתידה יישתנה עכשיו, היא כבר לא תהיה מעצבת הציפרניים האלמונית מהאגם הירוק. היא עכשיו תהיה מה שהיא רוצה להיות.
מפתח האולם הגדול התפרש שביל מצופה בשטיח לבן. משני צידיו של השטיח מוקמו 25 שורות של כיסאות, צבעם תואם את צבע השטיח. במרחק של 50 כיסאות מכל כיוון ניצב קיר בצבע כחול כהה. הקירות סגרו מבנה בצורת כיפה. בסוף השביל הלבן ניצבה במה, ומאחוריה היה קיר עץ עם שתי דלתות, אחת מכל צד.
הדלת השמאלית נפתחה. הד האולם גרם לצליל להדהד בקול רם, מה שהבהיל את הנערה לרגע. היא הרימה את עייניה מהרצפה.
גמד קטן יצא מהדלת, הנערה שמעה את טפיחות רגליו שנעו בצעדים קטנים ומהירים בשל שמיעתה החדה.
קול צפצוף בקע מפיו. "איימי... וולהלם. איחרת. הקורס התחיל לפני רבע שעה בדיוק. הכנסי מפה-" הוא הצביע על הדלת ממנה נכנס לבמה- "הקבוצה מחכה לך."
עקביה של נערה בת 28 טפפו על רצפת הרחוב. עוד מעט חג המולד, היא תחזור אל האגם הירוק כדי לחגוג עם משפחתה. אבל היום - פרוייקט ההתנדבות שלה. העיתונות תחגוג!
"איימי! הגעת!" קראה בהפתעה אלפית גבוהה, בלונדינית הלבושה בבגדים ירוקים כמו כל עובדות הדוכן. כמו ציפרנייה של איימי, גם ציפרנייה של האלפית היו מסודרות ומעוצבות למופת.
"ורוניקה!" איימי קראה, שמחה לראות את חברתה הטובה מעבודתה הקודמת. "באתי להתנדב," הוסיפה.
ורוניקה הובילה אותה לדוכן, אותו תפעלו היא, אלפית נוספת, בת אדם אחת ושלוש פיות. ילדות קטנות התאספו סביב הדוכן שנוהל במסירות רבה והיה מסודר באופן שהפליא את כל עוברי הרחוב. מעל לארבעת השולחנות התנוסס שלט עליו היה כתוב, בכתב האופייני מאוד לפיות (ולאמילי במיוחד, חשבה איימי. אמילי הייתה הפיה הנמוכה מבין השלוש, מה שלא היה מקור ללעג מפני שפיות הן מטבען גבוהות במיוחד, והיא עבדה עם איימי ועדיין עובדת עם ורוניקה במכון הציפרניים שהפעיל את הדוכן), "סידורי ציפרניים לכבוד חג המולד!"
ליד בת האדם, שבדיוק מרחה לק סגול על ציפרניי היד הימנית של טרולית בת 10 או 11, היה כיסא פנוי. איימי התיישבה בו.
בזמן שמרחה לק לילדה החמישית לאותו היום, אלפית בת 7 (מה שאיימי ידעה, מפני ששוחחה עם הילדה בזמן שניקתה שאריות לק מציפרנייה), הגיע, מתנשף, גמד קטן עם זקן אפור וארוך. "מי מאחר עכשיו?" איימי שאלה אותו בחיוך.
איימי זכרה לסוכן שלה את היום שבו הגיעה באיחור לכיתת המשחק שלו באיחור. היא הייתה בת 23, צעירה ולא מאורגנת וראתה אותו כגמד עצבני שהיא עומדת לעבור איתו קורס משחק בן שישה חודשים. כשששת החודשים האלו תמו, היא הבינה שמאחורי המסיכה העצבנית עומד יצור חביב למדי. כל פעם שהיה מאחר לאירוע כלשהוא היא הייתה מזכירה לו את יום היפגשותם.
"מראיינים אותך בזמן ההפסקה, באחת וחצי, כלומר תהיה לך חצי שעה להתארגן. זה לא מספיק זמן!!! חבל שלא הודיעו לנו על כך קודם..." הגמד מלמל לעצמו בעצבנות.
"פארלי, תירגע". איימי אמרה לו. "אני יודעת לאלתר. הראיון יעבור בקלות. חוץ מזה, אני פה בשביל ההתנדבות, אני לא מבינה למה הם צריכים להידחף לכל דבר", היא הוסיפה באדישות וחזרה לסידור ציפרנייה של האלפית.
באחת וחצי, חצי שעה אחרי שאיימי יצאה להפסקה, קנטאורית בעלת חצי גוף חום, פרווה לבנה ושיער-ראש שחור פנתה אליה. "איימי? אני קיינטרה, המראיינת שלך". "שנשב?" שאלה אותה איימי והצביעה על שתיים מכורסאות הקש הלבנות שסודרו באקראיות על הדשא הסינטטי שעליו הוקם גם הדוכן. "תשבי את, אני בסדר..." אמרה קיינטרה, חצי מתלוצצת וחצי רצינית. "לא חשבתי על זה", אמרה לה איימי, חייכה והתיישבה על כורסא מולה היה מספיק מקום לקיינטרה להתיישב. ביניהן היה שולחן עליו הניחה קיינטרה את הטייפ המקליט שלה. היא החזיקה את דף השאלות שלה, שהוחזק על משטח קשיח ע"י קליפס מתכת. "אז, איימי, איך התחלת את ההתנדבות שלך?"
"זה התחיל בשנות העשרים המוקדמות..."
"סליחה?"
"אוי, סליחה, זה התחיל בשנות העשרים המוקדמות שלי. התמחיתי לטיפוח ציפרניים לפני שפניתי לעסקי המשחק."
אחרי הראיון פארלי פנה אליה בעצבנות. "הראיון לא הלך טוב בכלל. את יודעת מה יחשבו עכשיו! יחשבו ש-" "שאני מזייפת את הגיל שלי, אני יודעת. אני יודעת בדיוק כמוך מהכתבה על רוז- אני לא זוכרת את שם המשפחה שלה- שהתגלתה להיות בת 425. עכשיו, אני מודאגת בדיוק כמוך, אבל אם תסלח לי, אני צריכה לחזור לדוכן", איימי קמה במהירות, והשאירה את פארלי בעודו ממלמל, "אבל אני לא בטוח שאני סולח לך".
מה דעתכם? (: אשמח לביקורות!
-ענבל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
