יש מישהו שמכבד אותי וגורם לי להרגיש פחות לבד.
הוא גורם לי לצחוק ונשאר איתי עד מאוחר בלילה כשאני לא נרדמת,
וכשאנחנו ישנים יחד הוא תמיד נרדם אחריי, just in case.
הוא מלטף את הפנים ואת הגוף שלי,
ואני כבר לא מפחדת להגיד לו כשהכאב משתלט עלי וזה לא נעים.
כי זה לא מפריע לו, להיפך. הוא לא רוצה להכאיב לי, גם אם זה קצת מבאס שצריך להפסיק.
הוא לומד אותי כלכך מהר, שלרוב אפילו הכאב לא מונע ממני מלהתפתל ולהתכווץ בין הידיים שלו.
נסענו בלילה למצפה.
מאז שהייתי קטנה לא ראיתי כלכך הרבה כוכבים בשמים,
למרות שהיה לא רע בכלל גם לבהות ברצפה חצי מהזמן שבילינו שם.
האוויר היה כלכך נעים והשקט הופר רק מדי כמה דקות כשמכונית עברה בכביש שליד,
ולרגע הצלחתי לשכוח את ההרגשה הרעה שאבא עשה לי באותו יום וכמה התאמצתי להסתיר אותה.
הוא לא צריך אפילו לדבר,
די בנוכחות שלו שם ובמגע העדין שלו כדי לגרום לי להרגיש טוב יותר.
והכי כיף לי,
שאני לא צריכה לשקר או להעמיד פנים.
אני לא מרגישה לא בנוח להיות מי שאני כשאני איתו,
ועם הזמן אפילו פחות מפריעים לי הבדלי המראה בינינו.
(בכל זאת, בחור שרירי שכזה ובחורה נמוכה ומלאה שכמוני.. ליגות שונות)
חבל שהוא היה חייב ללכת.
לפעמים בא לי שהוא ישאר לגור אצלי במיטה.
ג'ו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Roni