This Is Who I Am Now

הלימודים התחילו.

המרחב העצום של האוניברסיטה, כמויות הסטודנטים, והקפיצה המיידית למי החומר הנלמד,

יחד עם המעבר למעונות הביאו את תחילת משבר המעבר הרגיל שלי.

בכל פעם שאני עוברת למקום חדש, לא משנה כמה הוא מדהים, אני עוברת איזשהו משברון.

תמיד באותו משברון, התחושה המרכזית היא בדידות.

את פאץ' אני קצת פחות מעניינת לאחרונה.

קשה לי לומר מה קרה מאז הפעם האחרונה שנפגשנו (לפני פחות משבוע) שגרם לו להתרחק ממני,

אבל בשלב כלשהו הבנתי שגם אם אפשר להחזיק מישהו בכוח,

ברגע שאני מתחילה לעשות ויתורים שמפריעים ומכאיבים לי משהו כאן לא בסדר.

למזלי, ריק היה ממש מעבר לפינה.

ריק ואני למדנו יחד בפנימיה באותה שכבה.

בלונדיני, עיניים ירוקות וגוף שכמעט כל גבר היה מוכן להרוג בשבילו- גנטיקה במיטבה.

כמוני, לריק היתה מערכת יחסים משמעותית שקצת עצרה לו את החיים,

וברגע שהיא נגמרה והוא עבר את תקופת הדיכי הידועה לשמצה, הוא הסתער על החיים מחדש.

חזרנו לקשר אחרי משהו כמו עשר שנים מאז הפנימיה,

ומאז לא יכלתי להפסיק להיזכר באותם ימים במסדרון שכבה ט'..

בריח הזה של העץ שנודף מכל השידות והמיטות,

בפינה שבה כל מיטה היתה מונחת ובפינה המסוימת שבה שכבנו בפעם הראשונה.

לאף אחד משנינו לא היה כמעט ניסיון אז, בטח לא כמו זה שיש לנו היום, וככל שדיברנו כך גברה הסקרנות.

ניסינו לקבוע להיפגש,

ובכל פעם צצו לאחד מאיתנו או לשנינו עיסוקים ותירוצים אחרים.

הראש שלי היה כלכך עסוק בפאץ' שבכלל לא ידעתי מה נחת עלי כשקיבלתי ממנו הודעה בוואטסאפ-

"רוצה לבוא אליי?"

שכחתי לגמרי שדיברנו לפני זה וכבר קבענו לשלישי בערב.

את הלימודים בבית החולים סיימתי מוקדם תודות למריחות שאוהבים לעשות בימים הראשונים ללימודים במקום ללמד.

הסכמתי לבוא בלי לחשוב פעמיים.. התקלחתי ויצאתי במכנסיים שחורים, סוודר שחור ונעלי עקב מיוחדות במינן,

אחרי שהתאמתי את צבע החוטיני לצבע החזיה.

שתינו בירה אחת וכבר הסתובב לי הראש, מה שהזכיר לי שלא אכלתי כלום מהצהריים.

מזמן לא היתה לי שיחה כזאת זורמת, כשהבנאדם שנמצא מולי באמת משתף אותי בדברים שעוברים עליו ואני אותו.

ריק הוא טיפוס כזה, מאלה שלא מפחדים מאינטימיות.

הוא חולק איתי סיפורים אישיים ומקשיב כשאני חולקת את שלי.

הוא נושך אותי וזה כואב נורא, אבל משהו בהרגשה הזאת מנחם אותי ואני לא מעוניינת לעצור אותו אפילו לרגע.

פעם, ועוד פעם ועוד פעם הוא מזכיר לי שלמרות שהוא מנהל את העניינים הוא גם יודע להיות מלא תשוקה,

ובמקום שיכאב לי אני רק רואה את העיניים שלו מולי ומרגישה את הידיים החזקות שלו משאירות אותי קרוב אליו.

הוא אוהב לשמוע אותי צועקת, השכנים לא מעניינים אף אחד גם כשהחלון פתוח לרווחה.

ובכל זאת הוא מבקש ממני שוב ושוב להיות בשקט, אבל אני יודעת למה הוא מבקש, וממשיכה בשלי.

אחרי כל הרעש הוא מלטף אותי עם קצות האצבעות, ואני אותו בחזרה.

אני חוזרת לבית החולים בהרגשה של קצת פחות לבד,

כשהריח שלו עוד ספוג בסוודר השחור שלי, והצוואר שלי מעוטר בסימני הנשיכה שלו.

"אולי בכל זאת יש משהו מעודד בכל המעבר הזה", אני חושבת לעצמי מאז אתמול בלילה.

אני לא יודעת כמה מכם מודעים לעניין, אבל רוב הגברים בסטוצים מעדיפים להימנע מאינטימיות ביחסים מהסוג הזה. כמה חשיבות עצמית.

ג'ואי,

עייפה אך מרוצה.