This Is Who I Am Now

לאחרונה שמתי לב שהכאבים שלי הולכים ומתגברים,

או שהסבילות שלי למשככי הכאבים עולה. אחד מהשניים.

מתארת לעצמי שזה קשור לישיבה הכל-כך פאקינג מרובה שאני עושה בלימודים.

זה כלכך משפיע, שבכל הזדמנות שיש לי לקום למתוח את הרגליים אני מרגישה את הלב שלי מתאמץ.

בימים כאלה אני מתגעגעת במיוחד לעבודה המדהימה במסעדה, עם האווירה הכיפית והמוזיקה ברקע,

עם הלקוחות המחייכים והטיפים שאיפשרו לי לשמור את הכסף שלי בבנק..

ההורים לוחצים שאמשיך לעבוד,

אבל עוד חודש בחינות, וטסט שני, ועוד לא סיימתי חצי מהעבודות שאני חייבת להגיש עד אמצע החודש..

אני מתנחמת בעובדה שלמרות שאין להם מושג כמה זה מתיש, כשאקבל את הציונים שמגיעים לי על ההשקעה הם ישמחו ויהיו גאים.

אין כמו הגאווה הזאת. לא משנה כמה יגידו שאנחנו לא צריכים לחפש אישור מההורים, לא מאמינה שיש אדם שלא באמת רוצה את זה.

פאק, שתיכנס כבר המלגה. אין לי כסף לנשום.

מפחידה אותי המחשבה על לעבור מהתיאוריה למעשי.

לעבור מללמוד על גוף האדם ללהתעסק איתו באופן מעשי, להחזיק חיים בידיים..

אני יודעת שלמרות שבחיים אני קצת עפיפון, כשזה מגיע לעבודה אני בפוקוס שיא.

אבל מלנהל הזמנות במסעדה, או סדר יום בגן, ועד לתת לאדם מינון נכון של תרופה או טיפול מתאים..

שמיים וארץ.

מתארת לעצמי שנתרגל את זה עד שנקיא.

עד אז, נראה לי שדי טבעי לחשוש.

מתגעגעת לבחור שעשה לי טוב כלכך, והכוונה שלי רחוקה מלהיות רק פיזית.

משתדלת להיות שם בשבילו, כמה שאפשר, למרות שהוא בחיים לא יסכים להיעזר בי.

מי יודע, אולי עוד אזכה לחבק אותו שוב.

בינתיים, כל מה שנשאר לי זה להמשיך לחייך.

תקופה כבדה רגשית.

כל הודעה כל שיחה, מרגישים כמו מעמסה.

הראש שלי צריך להיות פנוי עכשיו, יש כלכך הרבה מה לעשות..

האקס השאיר לי מתנת יומולדת היום בקבלה של הבניין.

אלוהים יודע איך הוא מצא בניין שאפילו הוייז לא מוצא, ועוד בלי שום עזרה ממני.

הוא הציע קפה לפני שהגיע, ואמרתי לו שלדעתי לא כדאי, שעכשיו צריך להתרכז בבחינות ובלימודים,

ושבכלל שנינו יודעים שפגישה סתם תסבך לשנינו את המוח. הוא הסכים איתי.

פשוט נכנס, השאיר את השקית בקבלה, ויצא. במקרה, הייתי בחדר ואפילו לא ידעתי שהוא בבניין.

טוב או לא טוב? כנראה שלעולם לא נדע...

כשנסעתי להורים לסופ"ש שכחתי לקחת איתי את הגלולות.

מחזור בסילבסטר, איזה כיף.

האמת, מגיע לי :/

ג'ו.