כבר כמה חודשים שהוא לא יוצא לי מהראש..
אפילו באוטובוס בדרך לריק, אני שומעת בלופ את אותו השיר ששמעתי כשנפגשנו בתחנה לנסוע יחד באוטובוס למבחן באנטומיה.
חושבת, מה כבר יקרה אם אשלח הודעה ואומר לו שהוא מוצא חן בעיניי?
אבל אם אני מוצאת חן בעיניו, הוא כבר היה אומר משהו, לא? אולי כן, אולי לא..
וגם אם משהו היה קורה בינינו, אנחנו ביחד בקבוצת לימוד ככ מגובשת, ואם זה לא ילך אז.. למה להרוס?
אתמול בלילה קרה משהו שגרם לי להבין שאני לא באמת מקשיבה לעצמי.
לא משנה מה קרה, אבל תוך כדי ההתרחשויות השונות הבנתי שאני לא איפה שהייתי עד לא מזמן.
עברתי תקופה ארוכה, מפרכת אפילו, של להכיר את עצמי מחדש ולהפוך לאישה בטוחה בעצמה שיודעת מה היא רוצה.
אז אולי אני לא לגמרי יודעת מה אני רוצה (ובמקרה אני גם מעדיפה את זה ככה, כשהכל פתוח),
אבל כשיש לי כיוון.. הגיע הזמן שאפסיק לוותר עליו רק כי נדמה לי שאני לא מוכנה לזה.
אני כן מוכנה, הכי מוכנה שאפשר להיות.
מוצ"ש, 19:28 :
" טוב קרה לי עכשיו משהו קצת לא שגרתי
שגרם לי להחליט להפסיק להיות מטומטמת לדקה או שתיים
אז, ברוח ולנטיינס..
I like you.
זהו. מקסימום יצאתי קצת פתטית.
בקטנה. "
19:31 :
"I like you too beautiful"
ג'ו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Roni