הכרתי פעם ילדון בן 20,
עם נמשים על העור ומחט שמלווה אותו לכל מקום.
הוא אהב לצלם ולרוץ, והיה טיפוס די שקט למרות שניכר שבראשו מתרוצצות מחשבות ללא הרף.
היו בו תום של נער וכאב של מבוגר.
כבר באותו היום שבו נפגשנו לראשונה משהו בו גרם לי להתמסר אליו כמעט מיד,
וככל שהיכרותנו העמיקה גבר בי הפחד שיום אחד הוא יבין כמה מדהים הוא, וכמה אני לא. וילך.
הייתי מתעוררת בזרועותיו בלילות, והוא תמיד היה מתעורר בעקבותיי ומרגיע.
תמיד הוא היה שם, בדרך אחת או אחרת, כשהייתי זקוקה לו.
אבל כשהוא הזדקק לי אף פעם לא אמרתי את הדבר הנכון, אף פעם לא ידעתי מה הדבר הנכון לומר.
אף פעם לא הצלחתי להבין איך הוא חושב ועל מה, אילו רגשות חולפים בו כשהוא איתי ובלעדיי..
"You're no fun"
המשפט הזה חרוט בי מאז אחת השיחות שניהלנו כשזה נגמר.
הסחות הדעת שלי מהגעגוע הולכות ומתמעטות.
ריק מצא לו חברה חדשה, ניקו שקוע בעבודה ונדמה שנשארתי עומדת לבדי.
המעבר ליד מקומות שהיינו בהם או מקומות שמזכירים לי אותו,
מעורר בי תמיד איזשהי צביטה קטנה.. He's not coming back.
מה יש בו בכלל, בילדון הזה, ששבה אותי עד כדי אומללות שכזאת?
אני מעמידה פנים רוב הזמן שהתשובה לשאלה הזו חומקת ממני, אך במציאות..
במציאות אני יודעת שהילדון הזה מלא ביותר טוב לב ואהבה משיש לרוב האנשים, כולל אותי.
I miss you Patch.
ג'ו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Roni