אחרי שלוש שנים ארוכות, ניסיתי.
ניסיתי לתת לעצמי צ'אנס להיפתח למישהו, לאהוב ולהיות שוב נאהבת.
אחרי שנה, איכשהו, שוב התעוררתי ומצאתי את עצמי עם גבר שלא מרוצה מעצמו ולא ממני,
מנסה לרצות את שנינו ולהעמיד פנים שהכל בסדר, או לפחות שיהיה עוד מעט.
המשפחה הבינה מזמן, הם ראו את זה מגיע.
בכל פעם שדיברתי על חתונה או על ילדים, ובכלל הזכרתי עתיד משותף לשנינו, היו רמיזות.
אני יודעת שהם דואגים לי, הם מכירים אותי ויודעים איזה סוג של גבר אני מחפשת,
אבל מרוב שרצו שילך, כל כך הוקל להם שזה קרה שהם שכחו שאני נותרתי בודדה ושבורת לב.
שאני איבדתי עוד אהבה.
אולי לא בריאה במיוחד, אבל בכל זאת.
זו הפעם הראשונה שאני יושבת ומודה בכל, מול עצמי ומול שאר העולם. עולם שלא יודע מי אני.
אני מודה שידעתי, ידעתי מזמן, ולא העזתי לעזוב.
היו הרבה סיבות לכך, אבל אני חושבת שהעיקרית שבהן היא הפחד.
כשהכרתי את ניקי סיפרתי לו את הסיפור שלי.
סיפרתי על האקס, על מערכת היחסים הקשה ועל הבגידה,
סיפרתי על המשפחה החמה אך שיפוטית,
והזהרתי.
"אתה מגיע לכאן, לפגוש אותי, בבית של ההורים שלי.
אם אתה לא רציני לגביי, תגיד לי עכשיו.
זה הבית שלי, הלב שלי כאן, וזה שאני מכניסה אותך לכאן אומר שאני בוטחת בך.
אם תפגע באמון הזה, אני לא יודעת כמה זמן יקח לפני שאוכל לבטוח שוב".
הפחד שאם אפגע שוב לא אוכל להיפתח יותר, שיתק אותי.
ואני מודה, שגם השעון המתקתק גרם לי לא פעם להתפשר.
זה נשמע טיפשי, אני בסך הכל בת 27, לא כזו מבוגרת וגם לא נראית בת גילי,
אבל כל מי שלומד מקצוע רפואי או אפילו סתם מחטט קצת בגוגל יודע,
שבגיל 35 הגוף כבר לא מה שהיה, ובטח לא הביציות.
בכל אופן, משך תקופה מסוימת, הדברים היו יפים.
לא יכלנו להוריד אחד מהשני את העיניים והידיים.
הוא עבר לגור איתי במעונות הסטודנטים בבית החולים תוך חודש,
ידענו שזה מהר אבל זה כל כך התאים לשנינו שלא היה אכפת לנו ולאף אחד מסביבנו.
כבר אז, צצו סימנים קטנים.
כשאמרתי לו שיש לי חששות, הוא כעס ואמר שאם אני לא בטוחה לגבי זה אז עדיף שלא נעשה את זה.
שאם יש לי חששות כבר עכשיו אז כנראה שאני לא מאמינה בקשר שלנו.
בסך הכל רציתי שיפיג אותם מעט, שיגיד שהכל יסתדר כי אנחנו אוהבים..
הוא אף פעם לא היה מסוגל לתת לי נחמות שכאלה.
תמיד ציפה שאשמור לעצמי את החששות והפחדים ולפעמים אפילו את ההתרגשות.
רבנו הרבה.
לקח זמן עד שהגענו לריב הראשון, אבל אחריו נפתח הסכר.
הוא היה רב איתי על כל דבר שרק אפשר.
על מילה לא במקום (ע"ע "חששות"), על טעות בנהיגה, ובחודשים האחרונים אפילו על סקס.
משך רוב הקשר, הסקס היה מדהים אפילו שהוא היה לגמרי ונילה.
הוא אמר כבר בהתחלה שהרגיש קצת חסר ביטחון לגבי העבר המיני שלי,
אבל מעולם לא נתתי לו את התחושה שהיה חסר לי משהו איתו במיטה, ובאמת לא היה חסר לי.
בשלב מסוים הוא התחיל לריב איתי על שאני לא יוזמת יותר, ולא עושה שום דבר מיוחד.
הוא הצליח להביא לכך שאני היחידה שיוזמת ומגוונת, וכך הפכתי אני להיות זו שמרגישה מקופחת.
שיניתי הרבה דברים, בנסיון למנוע ריבים מיותרים.
ניסיתי להתאים את עצמי, כי בקשר זוגי צריך לדעת גם להתפשר,
ובכל פעם שחשבתי שזה מוגזם הוא טען שגם הוא מתפשר בשבילי.
הוא לא הבין שעצם זה שהוא כבר אבא, זו פשרה עצומה עבורי שמטה את הכף משמעותית.
הוא גם לא הבין כמה כוחות שאבה ממני ההתמודדות הנפשית שלו עם העבר שרודף אותו,
כמה אחראית הרגשתי כל פעם שניסיתי לעזור ולא הצלחתי, כמה אשמה..
והוא? הוא היה מוכן להתפשר ולא לעבוד במקצוע חלומותיו- ימאות (כי לא מתאים לי לגדל ילדים בלי אבא),
למרות שדווקא עודדתי אותו להגשים את החלום גם אם זה אומר שניפרד.
לא רציתי שבמשך שארית חייו ינטור לי טינה על שלקחתי ממנו את החלום.
אני יכולה להמשיך ולתאר את נושאי הריבים שלנו, אבל אני בטוחה שהתמונה כבר ברורה.
בחודשים האחרונים לקשר הגעתי להבנה שניקי נמצא במצב של דיכאון קליני עמוק משולב בחרדה.
נכון, אני בסך הכל סטודנטית לתואר אחות אקדמאית ובטח לא קרובה להיות פסיכיאטר, ולכן התעקשתי שיפגוש אחד.
כבר אחרי השיחה הראשונה, הוא קיבל כדורים נוגדי חרדה ודיכאון, שבקושי השפיעו עליו.
בביקור השני (לפני כמה ימים) קיבל שני כדורים אחרים, הפעם אחד נוגד דיכאון והשני נוגד חרדה.
פתאום זה הכה בי. נפל האסימון.
ניקי לא בריא עוד מלפני שהכרנו, וכל הזמן הזה סחבתי על ליבי ועל נפשי את המחלה שלו.
אני חוזרת לכאן כי מצאתי את עצמי שוב זקוקה למוצא הזה.
הכתיבה מאפשרת לי לנסח את המחשבות ולמקד אותן, והמשוב בטח לא מזיק.
אז רוני שוב כאן,
אחרי תקופת שתיקה ארוכה מדי,
ומקווה להשיב חלק ממה שאיבדתי בדרך.
נתראה שוב בקרוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Roni