אנחנו מכירים עוד מימיי הפנימיה.
שנאנו אחד את השני.
מזרחי שחום מקרית מלאכי ומשתכנזת מהדרום עם עיניים ירוקות.
תמיד הוא היה נער מופרע כזה. מעשן, שותה, עושה רעש בלי הפסקה עם החבר'ה.
כל שבועיים בהסעה לדרום,
היינו יושבים קדימה, כל הילדים הטובים,
והוא הרעשן מאחורה עם החברים, לא מפסיק להפריע.
יום אחד צעקתי עליו שיסתום כבר, ומאז הוא היה קצת יותר בשקט,
אבל נראה לי ששנא אותי אפילו יותר.
הוא היה בשכבה של אחותי, שנתיים מתחתיי, אבל כבר אז היה בגודל של בניין.
תמיד התלבש כמו כל הערסים המזרחים, החל בנעלי הפומה ועד לעגיל הנוצץ באוזן.
כמה שנאתי אותו.
באחד הקייצים אחותי הזמינה את כל השכבה שלה לחגוג את סיום השנה אצלנו בבית.
הבית די גדול, יש מקום לכולם וגם ככה המטרה היא להישאר ערים כל הלילה.
הייתי בת 17 או 18,
הפרא היה בן 15 ונראה כבן 20 לפחות.
גבוה, רחב, שרירי, זיפים על הפנים, ביטחון עד השמיים.
באותו לילה החלטתי שאני חייבת לברר מה הסיפור של הבחור הזה.
הוא הגיע ללמוד בפנימיה בעלת שם, מאלה שבוחרות את התלמידים שלהן בקפידה,
אז איך יכול להיות שהוא מתנהג כמו כזה דביל?
לא זוכרת איך, כשכבר היה מאוחר ונגמרו כל החגיגות,
הצלחתי למשוך אותו מהחברים לשיחה איתי לבד.
טיילנו במושב עם בירה ביד, ודיברנו על החיים.
סיפרתי לו הרבה על עצמי, על איך שאני רואה את החיים,
והוא התרשם כמו שכל הערסים מתרשמים.. "וואי אז את חכמה כזאת אה.."
לחצתי עליו לספר קצת על עצמו, מאיזה מין עולם הגיע ולמה דווקא פנימיה,
ופתאום בפעם הראשונה, ראיתי משהו בפרא הזה שלא ראיתי אף פעם לפני כן.
יש לו שכל.
אמנם הוא לא מודע לקיומו, אבל הוא בהחלט קיים.
השיחה זרמה גם לנושא המיניות.
תמיד היתה לי תפישה מיוחדת יחסית בנושא,
ולמרות שבתקופה ההיא החברה שסביבי ניסתה לגרום לי להרגיש רע עם עצמי על זה,
המשכתי להאמין בדרך שלי.
מיניות אף פעם לא היתה עבורי נושא להתבייש בו או להסתיר אותו.
הוא סיפר על ההתנסויות שלו עם בנות, ואני הקשבתי והתפלאתי שוב ושוב,
איך יכול להיות שכל כך הרבה בנות מעצבות את המיניות שלהן סביב הנושאים הכי לא נכונים.
איך זה שכל כך הרבה בנות מתייחסות למין כאל דבר מביש או מביך..
התשובה ברורה כמובן, אבל זה לא הנושא שלנו היום.
חזרנו לתוך הבית והתיישבנו בסלון.
המשכנו לדבר בלחש, והוא התחיל להירדם בישיבה.
ניסיתי לנער אותו, לשכנע אותו להישאר ער איתי עד הבוקר,
אבל הבחור היה גמור.
עלינו לאחד החדרים, נשאר מקום ליד אחותי שישנה על מיטת יחיד נפתחת.
נשכבנו לישון,
אבל אני לא רציתי לישון.
נישקתי אותו.
בהתחלה הוא לא הגיב כמעט,
וכשהמשכתי הוא לאט לאט התחיל להתעורר..
"מה את עושה?"
המשכנו להתנשק ככה עד הבוקר, ומאז לא שנאנו אחד את השני יותר.
מדי פעם כשהתחשק לנו אחד מאיתנו היה מתגנב לחדר של השני בפנימיה.
לרוב אני התגנבתי, כי החברים לחדר תמיד היו בחוץ עד מאוחר,
וגם כשהם היו שם לאף אחד לא היה אכפת.
הקשר בינו לבין החברים היה ונשאר בלתי שביר,
והוא ידע שהם לעולם לא יספרו.
נשארנו ידידים גם אחרי הפנימיה,
ולמרות שאף פעם לא שכבנו, פעם בשנה בערך עדיין היה יוצא לנו להיפגש,
בין קשר לקשר, בין חו"ל ללימודים, בין דרום למרכז.
כשנפגשנו לפני שנה בערך, הוא בדיוק עבר לכצנלסון והפך לשכן שלי.
הוא סיפר לי על הטיולים שלו בדרום אמריקה,
על החברים והסמים והבחורות,
ואיך דווקא כשכמעט נדפק לו המוח הוא קיבל כמה תובנות חשובות על החיים.
הראש שלו נפתח, הרגשתי את זה עליו, אפילו במיטה.
אבל עדיין.
עדיין הגביל את עצמו בעבודת מכירות וב"לימודים זה לא בשבילי".
עדיין נשאר צמוד לפרסונה שהוא אימץ לעצמו, ילד פרא שלא רוצה להתבגר.
ואתמול, שנה לאחר מכן,
כשישבנו אצלי על המיטה עם הג'וינט והבירה,
בין לבין אפיזודות מיניות שבהן הוא הזכיר לי כמה אני לא יכולה עליו..
הוא סיפר לי על סיום שנה ראשונה של לימודי משפטים.
הוא סיפר גם איך בשבוע אחד הוא הבין שהוא לא מתנהג כמו מי שהוא מבפנים,
אלא עבור כל אדם שעומד מולו הוא עוטה מסיכה אחרת ומתאים את עצמו.
הוא דיבר על מנגנוני הגנה, על חוסר אמון באנשים, על קשרי זוגיות כושלים.
פתאום תפסתי את עצמי בוהה בו בהשתאות.
היה בי חלק שלא האמין שהפרא הזה אי פעם יתגבר על עצמו ויתבגר,
והנה לפני שהספקתי למצמץ, עומד מולי גבר.
גבר שנשאר פרא,
אבל בחר לעשות זאת בדרכו שלו,
ללא מגבלות וללא מעצורים.
כמה יש לי במשותף עם הפרא הזה,
הערס השחום עם העגיל הנוצץ באוזן.
אני, משתכנזת עם עיניים ירוקות.
רוני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Roni
