This Is Who I Am Now

אם הייתי יכולה לספור

כמה פעמים פגעת בי..

לחצת, שיקרת, רימית, בגדת, לא קיבלת, לא אהבת, לא נתת לי גישה לנפש שלך..

אני זוכרת אינספור פעמים, בהן אמרת לי כמה אני מדהימה,

כמה אוהבת אני, כמה מקבלת, כמה מכילה..

ולמרות זאת, מעולם לא נתת לי להכיל את מי שאתה באמת.

אבל מה שהכי הכאיב לא היה שלא נתת לי לקבל אותך, אלא שלא קיבלת אותי. לא באמת.

הכאב שלי, החרדות שעברתי, המצב הנפשי שבו הייתי..

במקום להכיל, דחפת קדימה. נו, שיגמר כבר. תתגברי על עצמך.

אחרי שעזבת אותי, עירומה לחלוטין מביטחון,

לקח לי זמן מה אבל לבסוף משהו בי דחף קדימה.

הפכתי לאישה שתמיד רצית שאהיה, ועדיין, לך זה לא הספיק.

המשכת לשקר, להוליך שולל ולנטוש פעם אחר פעם.

המשכת לגרום לי להרגיש שלעולם לא אהיה מספיק.

ואני, שלמרות הכל עוד התעקשתי להאמין בטוב לבך.. נתתי לך.

אך האמת היא שהיית ונותרת אדם קר ואנוכי.

מעולם לא התנצלת על כך שבמשך שלוש שנים סירבת להבטיח לי את אהבתך,

על כך שחתכת וצילקת את נפשי ללא רחמים, והשארת אותי יתומה ממך.

מעולם לא הראית אף סימן חרטה.

והיום?

נותרתי בודדה.

הזיכרון ממך בוער בי כמו צלקת קלואידית שמסרבת להחלים.

הידיעה שאדם מסוגל להשאיר אחריו פצעים עמוקים כלכך,

השאירה בי פחד תהומי מלהגיע אי פעם לנקודה שבה אדם אחד יוכל לעשות לי את אותו הדבר.

ואתה.. המשכת הלאה, לחיי המין המשוגעים שתמיד רצית,

ואז למצוא לך אהובה חדשה וטהורה, לדבריך.. תמימה וחסודה. משהו שמעולם לא הייתי ולא אהיה.

והשארת אותי לתהות..

האם, אולי, כל זה מגיע לי?

למרות שצמחתי והתגברתי על הקשיים הנפשיים,

לא הצלחתי לרפא את עצמי מהכאב, ועד היום אינני מאמינה שאצליח וגם אינני רואה את הטעם בלנסות.

אז נכון,

מהכאב הזה צמחה אישה שכל הווייתה מוקדשת לעזרה וריפוי בני אדם.

גדלה נפש חסרת מעצורים, עוצמתית לאין שעור, מלאת כוחות..

והיא צמחה בלעדיך,

מבלי ידך שלובה בידה, מבלי שתצטרך שתאמין ותתמוך בה.

חלק גדול בי מודה לך על שחרכת את אדמתי ובכך אילצת אותי לצמוח מחדש בכוחות עצמי..

אך למרות כל זאת,

חלק בי נותר מריר, מנותק, מרוחק מכל רגש. ציני.

אחרי יותר משלוש שנים בלעדיך, עדיין שורשים שלך נותרו בי.

ואני מתחילה לחשוב, ואולי בעצם להבין..

שנזק כזה, אף פעם לא באמת אפשר לתקן.

רוני.

חלמתי שנתפסתי ע"י מישהי.

היא שמה אותי ברצועה, לבושה בשמלה ארוכה ועם שיער פזור.

השיער כיסה לי את הפנים ודווקא העדפתי את זה ככה.

היא הושיבה אותי במין מתחם כזה, די דומה לכיכר הירח בירושלים עכשיו שאני חושבת על זה..

היתה בו מעין אסיפה של הרבה אנשים, או שהם גרו שם.. לא כ"כ הבנתי.

ישבתי שם מחזיקה את הברכיים קרוב לגוף, חצי מפחדת חצי סקרנית.

אנשים עברו מולי, הסתכלו, והחמיאו לה על המציאה.

השתדלתי לא להסתכל בחזרה, לא להסתכל על כלום.

מאוחר יותר הסתובבנו קצת עם מישהי אחרת, חברה שלה כנראה.

היא קנתה לי כל מיני דברים, כאילו ניסתה לצייד אותי.

כל הדברים שהיא קנתה היו בצבע לבן.

כשחזרנו למתחם ההוא ישבתי שוב עם עצמי בזמן שאנשים מסתובבים, וחשבתי.

חשבתי, איך יכול להיות שמכאן ברחתי, ודווקא כאן אני מרגישה כלכך הרבה ביטחון?

השלב החדש הזה שנכנסתי אליו,

אני חושבת שההשפעות שלו מתחילות להיות מורגשות היטב.

הפחד מלהיות לבד, אי הידיעה במי אפגוש ואיך יתייחסו אליי..

העליתי את הרף, ולא סתם.

אני יודעת בכל חלק בגוף שמגיע לי יותר.

זה לא משנה את הפחד מזה שאולי היותר הזה לא קיים.

                                                                   רוני.