This Is Who I Am Now

איך מתחילים שיחה עם אחד כזה,

שאתם יודעים שיוכל להיות חבר טוב?

אחרי הצבא מתחילה מין בדידות כזו..

אתה נשאר עם החברים שבאת איתם, בעיקר מהתיכון, לפעמים גם מהצבא,

עם חלקם אתה גם מאבד קשר מכורח המציאות שלוקחת כל אחד למקומות אחרים..

ואם נשארת עם קומץ בדרך כלל זה או כי יש לך מזל, או כי עבדת קשה מאוד בשביל זה.

מעטים האנשים שרוכשים חברים טובים וקרובים באמת בשלב הזה,

ומי שאומר שאני טועה הוא או צבוע או חי בסרט.

מה שתמוה בעיניי הוא איך זה שכולנו, או לפחות רובנו, זקוקים לדבר הזה,

לרכישת חברים חדשים וקרובים שילוו אותנו בהמשך חיינו או לפחות בחלק נכבד מהם,

ובכל זאת אנחנו מרגישים כ"כ מאוימים כשאנשים חדשים מנסים לחדור לחיינו.

זאת אולי גם הסיבה שרבים מאיתנו מפחדים לגשת,

כי אנחנו יודעים איך אנחנו מרגישים מהצד השני, הרגשה לא הגיונית ככל שתהיה.

יש לי חבר שאני מחשיבה קרוב עוד מתקופת החטיבה.

אחרי התיכון, הוא עבר משבר נפשי שקשור בהבנה הזאת, שפתאום הוא לבד.

פתאום מלחיות בפנימיה, מוקף בחברים, עטוף בחום ובהגנה,

נשמטה הקרקע תחת רגליו ולא משנה כמה חברים היו לו,

אף אחד מהם לא יכל להיות שם בשבילו במידה שהוא היה זקוק לה.

מצד אחד, ככל שהקיצונות בעולם גוברת נדמה לי שהאנושות שאינה קיצונית לוקחת צעד אחד קדימה,

שכולנו מתחילים להבין שכמו בסרטים, אהבה ואחדות הם אלה שינצחו בסופו של יום..

ומצד שני, אנחנו לא מפסיקים לחפש (ולמצוא) את הדברים שמפרידים בינינו.

אופנה, דת, פוליטיקה, מוצא, שפה, אפילו מוזיקה..

אז איך אפשר לא לפחד,

לגשת לחמודה ההיא שיושבת תמיד בכיתה שלי?

לזרוק מילה לחמוד ההוא שמוצא חן בעיניי?

בלי שהם יחשבו שאני מוזר, או טיפש, או משהו אחר..

בלי שהיא תחשוב שאני עוד אחד שמנסה להתחיל איתה,

בלי שהוא יחשוב שאני סתם עוד אחת..

איך ?

ג'ו.

איך הרשית לעצמך להאמין, לקוות, להרגיש..

למה נתת לעצמך להתקרב אחרי כל האזהרות וכל הדגלים האדומים והשחורים..

את יודעת כמה קשה לך לחשוב על זוגיות,

הל, כבר כמעט שנתיים את משכנעת את עצמך שטוב לך לבד רק כדי לא להתמודד עם זה שוב.

מזדיינת וזורקת, מנצלת גברים לסקס חד או רב פעמי וממשיכה לדבר המרגש הבא.

אז הגיע אחד שמרגש אותך יותר מפעם-פעמיים, שמאתגר קצת את האינטלקט שלך,

אחד שמוכן לחצות בשבילך חצי מדינה רק כדי להפתיע ולרגש..

אז נוטשים את השכנוע העצמי והמאמצים של שנה וחצי להפוך לאישה שלא זקוקה לאף גבר?

אז פתאום חוזרים אחורה להיות בחורה תלותית וילדותית, חסרת עמוד שדרה?

"כולנו עושים טעויות לפעמים", הוא אומר לי.

הטעות היחידה שעשיתי היא לא להפנים כמה הוא באמת רגיש.

מטומטמת.

זה לא שאת לא זקוקה לאף גבר..

זה שאף גבר לא זקוק לך.

לפעמים הדברים מתבלגנים, הכל נהיה מלוכלך ומגעיל ולא מתחשק לי להיות חלק מהמציאות של עצמי.

אנשים עוזבים, נעלמים, ואנשים אחרים מנסים לתפוס את מקומם ומתקשים להבין שזה לא אפשרי. אין מקומות קבועים.

לכל אחד מהם מקום משלו בלב שלי, וכשהוא עוזב המקום הזה נשאר ריק לנצח, או עד שיחזור.

לפעמים הדברים גם מסתדרים, והכל חוזר להיות מבריק ונוצץ, כמעט מושלם.

אנשים חדשים חודרים לחיי וממלאים אותם בחיוכים, ואחרים שנעלמו חוזרים ולמרות הכעס על עזיבתם,

הגעגוע גובר ואני נמסה בחזרה לצורה אנושית, חמה ואוהבת.

לפעמים, הדברים גם מסתדרים קצת יותר מדי.

אנשים מצטברים בעולם שלי עד שבשלב מסוים עלול להגיע רגע שבו עליי לבחור אילו מהם להזניח ואילו לא,

כי למרות שהייתי מאושרת להעניק לכל אחד ואחת מהם חתיכה ממני על מגש, העומס שנובע מכך מונע ממני לתפקד באופן מוחלט.

כמו יויו, החיים שלי לא מפסיקים להשתנות, להפתיע, ולחדש. לטובה ולרעה.

לפעמים זה גורם לי לתהות האם בכלל אני מסוגלת להכיל מצב של יציבות.

מתי העייפות מהנסיון הבלתי פוסק למצוא את מקומי תכריע את רגליי,

והאם זה יקרה במקום הנכון או שמא שוב אגזור על עצמי שנים בתוך מעגל בלתי פוסק, בפחד מבדידות נוספת.

ג'ו.