פתאום בשבוע אחד, הכל נופל למקום...
לאחר שהגיע העניין עם השותפה לשיחה אישית של כל אחת מאיתנו עם מנהלת בית הספר ועבר ועדה..
כשהתקשרו אליי להזמין אותי לשיחה למסירת החלטות הוועדה היה בי פחד שאולי ההחלטה לא תיפול לטובתי,
אך בשיחה נאמר לי קודם כל שהתרשמו שדיברתי בכנות, מה שהרגיע אותי אוטומטית.
במהלך השיחה הגישו לי דף שעליו הייתי צריכה לחתום, המפרט את החלטות הוועדה:
1. הנך רשאית להפסיק את מגורייך במעונות ביה"ס בהתאם לתקנון.
2. בעתיד, במידה ויתאפשר, מנהלת המעונות תצוות לך שותפה חדשה.
3. הנך מחוייבת לנהוג בשותפתך לחדר בכבוד. אי עמידה בתנאי בסיסי זה, תגרור הפסקת זכאות להתגורר במעונות.
נמסר לי שהשותפה מיועדת לקבל מכתב זהה, כלומר מצופה משתינו לעמוד באותם התנאים.
מאחר ומתחילת מגוריה כאן היא היתה זו שהתנהגה בחוסר כבוד, מבחינתי הדף הזה מכסה את הכל.
כל עוד היא לא מפריעה לי- אין סיבה שאפריע לה ולהיפך, רק שהפעם היא חותמת על דף שבו היא מתחייבת לכך.
מתחילת תקופת המבחנים הפרינססה כבר לא נמצאת בחדר, ומדי שבוע-שבועיים קופצת לקחת עוד כמה דברים הביתה.
מי יודע, אולי היא מתכוונת לגמרי לעזוב. הלוואי.
אז מאחר והגברת לא נמצאת, הלמידה למבחנים שקטה ורגועה בלי תחושת מתח באוויר ובלי אור דלוק עד שעות הזויות.
הבעיה היחידה שנתקלתי בה (אם בכלל) היא שנאלצתי לעבור 2 עקירות כירורגיות בו זמנית באמצע תקופת המבחנים,
ובגלל זה להפסיד שני מבחנים- פתולוגיה וגנטיקה, שאצטרך להשלים במועד ב'. אבל מי יודע, אולי טוב שכך.
וכאילו כל הטוב הזה לא מספיק, בשבוע וקצת האחרונים קיבלתי תוספת מדהימה לחיי. ניקי.
הראש שלי עדיין מנסה לקבל את זה שאנחנו ביחד בכלל ואיך הכל קרה כלכך מהר,
ובכל זאת כלכך קל להיסחף לתוך זה..
בשבוע וחצי האלה הוא הספיק לבלות 2 לילות בבית הוריי ואני 2 לילות בבית של אמא שלו,
הוא פגש 2 מהאחיות שלי ואני פגשתי את אחד משלושת האחים שלו יחד עם אשתו והתינוקת המקסימה שלהם.
בשבוע וחצי האלה הספקתי להכיר חלקים בחייו ובעברו שאף אחד לא מכיר, והוא בשלי.
הוא סיפר על העבר המשפחתי, על איך גילה שהוא יהודי, על האח מלא השנאה, על אבא לא תומך, על האקסיות הבוגדות ובמיוחד על ההיא המיוחדת,
שעישנה גראס אפילו כשהיתה בהריון עם שלוש בנותיו ואז היתה נורא מופתעת שאחת מהן נולדה עם שיתוק מוחין ופיגור שכלי,
ועוד העזה לצאת נגדו בקרב משמורת על הבנות (ועדיין מעשנת לידן) בידיעה שבבלגיה החוק נוטה לטובתה.
בשבוע וחצי האלה הספקנו להתאהב זה בטוב לבו של זו (ולהיפך), ולעשות את הדבר שהכי לא מתאים לשנינו- להגיד את זה.
אני מרגישה כאילו אנחנו יחד כבר חודשים.
והסקס?
בשביל בחור יחסית חסר ניסיון וביטחון עצמי כמוהו.. וגם בשביל בחור שיש לו ניסיון ושיש לו ביטחון.. או. מיי. גאד.
פה, חברים, נכנס ההבדל בין הגבר האירופאי המצוי לגבר הישראלי המצוי.
כלומר, מעבר לעובדה שמבחינתו סטוצים הם דבר דיי מיותר ואפילו קצת עצוב.
ומעבר לעובדה שממש לא מעניין אותו עם כמה גברים שכבתי וכמה נמוך ירדתי.
אה, ומעבר לעובדה שהוא לא עושה עניין מכל הקטע של הפיברומיאלגיה.
הוא קשוב.
הוא יודע, מתי להיות עדין ומתי לתפוס לי את הצוואר ולדבר מלוכלך.
הוא יודע מתי בא לך על מסאז' מפנק ועושה את זה בלי להסס בכלל,
ובלי לגרום לך להרגיש שהוא עושה לך טובה ועוד רגע זה נגמר ואז תורך להחזיר.
הוא לומד אותך, את התגובות שלך והתנועות שלך וכל הדברים שאת אוהבת,
ויודע בדיוק מתי ללחוץ על איזה כפתור..
והדבר שהוא הכי אוהב בעולם,
זה לשכב לידך במיטה, להצטנף בתוך החיבוק שלך, לעשות אחד לשני נעימי,
ולדבר ולהתנשק עד שנמאס וכבר נרדמים,
או עד הסיבוב הבא.
אני לא חושבת שיצא לי להגיד את זה אי פעם,
שאני מאושרת.
רוני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Roni