הכל התחיל לקראת תחילת שנה ב' ללימודי האקדמאיים, ממש לא כזה מזמן.
השותפה שגרה איתי במעונות משך כל שנה א' (נקרא לה ג'ולי) הודיעה לי שבעוד שבוע היא עוברת חדר,
כי חברה שלה נכנסה למעונות והיא רוצה להיות איתה.
לא הכי משמח לשמוע שבתוך שבוע אצטרך לדאוג להשלים את כל הציוד שהיא לוקחת איתה מהחדר (מיקרו וכו'),
אבל מה כבר אפשר לעשות. מסתדרים.
קיבלתי שותפה חדשה, בחורה ערבייה נוצריה מקסימה (גזענות זה לא הקטע שלי), נקרא לה מרי.
מרי הגיעה מדירה עם שותפות ברמת אביב, כולן היו חברות טובות ואהבו לצאת יחד, ופתאום במעונות השקטים והרחוקים היא לא מצאה את עצמה.
לאחר מספר שבועות שמתוכם ישנה בחדר בדיוק לילה אחד, היא כבר החליטה לעזוב.
כשהגעתי למנהלת המעונות (נקרא לה שרון), השיחה כבר התחילה להתנהל בצורה בעייתית.
כבר כששאלתי אותה מה קורה ומי תהיה השותפה החדשה נעניתי בחוסר סבלנות.
בהמשך השיחה היא טענה שמאחר ושתי שותפות כבר עזבו את החדר מאז שהגעתי,
אני צריכה לחשוב עם עצמי האם עשיתי משהו לא בסדר ואם שותפה נוספת תעזוב היא תצטרך לתחקר אותה לגבי הסיבה והאם היא קשורה אליי.
שאלתי את שרון האם מישהי מהשותפות שעזבו אמרה שעשיתי משהו לא בסדר, כדי שאוכל לתקן את עצמי, היא טענה שלא.
לא הבנתי, אם ככה, למה בכלל להעלות את הנושא. הבנתי שיש דברים מתחת לפני השטח שאני לא מודעת אליהם.
כשהיא אמרה לי מי השותפה החדשה (נקרא לה "פרח"), כבר מראש דאגתי לומר לה שאני יודעת שלא נסתדר.
הבחורה הזו, פרח, היא לא רק החרשנית של הכיתה אלא גם הקרצייה התורנית.
בשיעורים היא מתווכחת עם המרצים ואחרי כל שיעור היא מעכבת אותם מלצאת להפסקה כי תמיד יש לה שאלות.
היא גם לא אוהבת לעבוד עם לפטופ, תמיד מדפיסה מצגות, ומתלוננת למה לא נותנים לנו אותן לפני השיעור.
לשרון לא היה הרבה מה להגיד. את משלמת על חדר זוגי, זה מה יש.
באותו ערב לאחר יום שלם שבו הייתי טרודה במחשבות לגבי הסיבה שבגינה שרון אמרה לי לעשות חושבים,
החלטתי לכתוב הודעה לג'ולי ולשאול האם היא אמרה עליי משהו לשרון מנהלת המעונות, מבלי להסביר למה אני שואלת.
היא אמרה "לא, רק אמרתי שאנחנו לא מסתדרות ממש מבחינת הסדר והניקיון ושאני רוצה לגור עם החברה שלי".
אמרתי תודה ואז מסרתי לה הסבר על הסיבה ששאלתי.
מספר דקות לאחר מכן היא שלחה לי הודעה שבה הודתה שהגזימה בדברים שאמרה עליי לשרון,
כי היא לא חשבה שיתנו לה סתם ככה לעבור לגור עם חברה ולשנות סידורי מגורים.
אמרתי שוב תודה, והיא אמרה "מקווה שתסתדרו". בלי התנצלות, בלי להראות שום חרטה.
באותו הרגע כבר הבנתי שאין לי ברירה אלא לגשת למנהלת בית הספר (שבעצם נמצאת מעל מנהלת המעונות).
קבעתי פגישה מול המזכירה שלה לאחת בצהריים שעוד כמה ימים.
כשהגיע יום הפגישה, שמעתי מפרח בבוקר אותו היום שזהו היום שבו היא חותמת על החוזה, שהיא כבר הביאה כמה דברים,
ופשוט רצתי לחדר המנהלת כשאני מרגישה את הלב שלי עומד לפרוץ את בית החזה.
היא הסכימה שנדבר אך רק בנוכחות עד נוסף, וביקשתי מהרכזת שלי (נקרא לי מירב) שתגיע לשיחה.
סיפרתי לה איך דיברה עליי שרון, סיפרתי על השקר של ג'ולי וכיצד לא נבדקו דבריה ואיך זה פוגע בי כרגע.
סיפרתי על הפחד שלי מלעבור לחדר עם אדם שלא יודע להיות מרוצה משום דבר, שלא מסוגל להסתדר עם אף אחד בכיתה.
מלבד זאת שנשאלתי האם אני מעוניינת להגיש תלונה על ג'ולי על כך ששיקרה ופגעה בשמי,
רוב התגובות שקיבלתי היו בסגנון של "מה בדיוק את רוצה שאעשה עם זה?".
המנהלת הציעה שנזמין את שרון למשרד ונלבן מולה את הדברים. לא רציתי, אבל הבנתי שלא משאירים לי ממש ברירה.
שרון נכנסה ובמשך כל השיחה לבשה על פניה חיוך גדול והבעה מזלזלת.
"מה פתאום, לא אמרתי דבר כזה", אמרה כשהזכרתי לה שאמרה שאת השותפה הבאה שתעזוב תצטרך לתחקר.
מכל השיחה, הדבר היחיד שיצא הוא שהובטח לי שברגע שיתפנה חדר זוגי אחר, אחת מאיתנו תוכל לעזוב. בואו ננחש מי.
מירב לקחה אותי למשרד שלה להירגע, וניסתה לעודד אותי לדבר עם פרח על הדברים בזמן שניסיתי להתגבר על הבכי ותחושת ההשפלה.
ועכשיו מגיעים לסיפור על הימים האחרונים.
בגדול, אני מאוד אוהבת להתנדב לעשות דברים עבור הסטודנטים בכיתה כל עוד הם לא דורשים ממני יותר מדי מאמץ.
אחד הדברים שהתנדבתי לעשות, הוא להעביר מצגות של מרצים שלא נמצאות באתר בית הספר, מהרכזת מירב לכל הכיתה.
בהתחלה הן היו נשלחות לכולנו במייל ממירב, אבל אז חלק קיבלו וחלק לא, אז פתחתי גוגל דרייב והתנדבתי להעלות את המצגות.
כמו שציינתי, הגברת פרח אוהבת להדפיס את המצגות ולכן חשוב לה לקבל אותן לפני השיעור.
ערב אחד בעודי עובדת במשרד ההנהלה בביה"ח,
שלחה לנו מירב בקבוצת הוואטסאפ הכיתתית הודעה בנוגע למצגות שנשלחו אליי, והשבתי שהן הועלו לדרייב באופן מיידי.
בערך דקה לאחר מכן קיבלתי הודעה מפרח- "תשאלי את מירב מה עם המצגות של המרצה השניה שמלמדת מחר".
השבתי שאני בעבודה ושתשאל בעצמה, הרי בשביל מה יש קבוצת וואטסאפ?
התשובה שקיבלתי היתה חסרת פרופורציות. פרח התחילה להתווכח ואמרה שאם התנדבתי לטפל במצגות אז למה אני לא מוכנה לעשות את זה?
ניסיתי להסביר יותר מפעם אחת שזה לא מה שהתנדבתי לעשות, לדבר עבור סטודנטים ולהוריד מצגות לאתר ביה"ס בשביל כולם,
אלא רק להעביר את המצגות שנשלחות אליי במייל ממירב כי הן לא נמצאות באתר.
היא המשיכה להתווכח וטענה שאני לא צריכה להתנדב לעשות משהו אם אני לא מוכנה לעשות אותו. ההסברים שלי לא עזרו.
פניתי אל מירב הרכזת בבקשה להסביר לכל הכיתה בדיוק מה התנדבתי לעשות, מאחר והיו כבר מספר אי-הבנות.
לאחר שמירב עשתה זאת, התחיל ריב מסוג קצת אחר. פרח טענה שדיברתי עליה עם מירב מאחוריי גבה.
היא נפגעה באופן אישי למרות טענותיי החוזרות שלא דיברתי עליה באופן ספציפי.
מעבר לכך, היא טענה ששמעה אותי מדברת עליה עם מירב, למרות שאני יודעת שזה לא נכון.
מכאן והלאה, המצב בחדר התחיל להתדרדר.
פתאום, העובדה שאני מדברת בטלפון בשעות המעטות שבהן אני נמצאת בחדר, מפריעה לה. גם כשהיא לא לומדת.
מפריע לה גם שאני שומעת מוזיקה 10-15 דקות במקלחת,
ושאני לא מוצאת זמן לקבוע לנקות איתה את החדר (למרות שמראש הודעתי לה שסדר היום שלי אינו קבוע ושאני עובדת המון ולרוב אין לי זמן).
במשך כל השבוע ניסיתי להימנע מלהיות בחדר.
נשארתי הרבה שעות בעבודה, ביליתי יותר שעות עם משפחתה של דודה שלי ובאופן כללי צמצמתי את הפעולות שהרשיתי לעצמי לבצע בחדר.
ועדיין, היה על מה להתלונן. והתחושה הלוחצת בחזה, רק מתגברת.
אמא ביקשה שאבוא הביתה לסופ"ש, למרות שהייתי כבר בשבוע שעבר.
מסתבר, שהדודה סיפרה לה מה קורה ושקשה לי.
באתי, והראש שלי המשיך להיות טרוד במחשבות על מעבר לחדר לבד וכיצד אוכל לממן דבר כזה (כפול מהסכום הנוכחי).
ניסו לחזק אותי בבית, אמרו לי, אל תוותרי לה. אל תצאי מהחדר בשבילה, שהיא תתמודד.
ניסיתי לקבל את הרעיון, באופן כללי אני לא אדם חלש שנותן לאנשים לדרוך עליו, אבל הסיטואציה הזו פשוט מתישה אותי.
עד עכשיו, לא ברור לי למה כלכך אכפת לי.
הבוקר שמתי לב שהיא סידרה מחדש את המדפים שבמטבחון. המדפים שמכילים ברובם, מצרכים ששייכים לי.
כמה דקות מאוחר יותר, רציתי להכין קפה וראיתי שנגמר החלב שקניתי בשבוע שעבר שבקושי נגעתי בו. 2 ליטר.
כתבתי הודעה שבה ביקשתי ממנה לא להזיז ככה דברים שלי, ולקנות חלב כי את האחרון אני קניתי ואפילו לא השתמשתי בו.
כרגיל, חטפתי מתקפה בחוסר פרופורציה בקנה מידה אפי.
אני עדיין שוקלת, האם לדבר עם מירב הרכזת או עם שרון מנהלת המעונות.
אני לא בטוחה שיש טעם, הרי כבר ברור לי מה כל אחת מהן תגיד- זה ביניכן, תפתרו.
הושמתי במצב שבו אני נאלצת לנסות לפתור בעיות עם קיר שלא מעוניין לשמוע.
רעיונות אחרים, מישהו?
רק שיהיו אנושיים בבקשה, כי על רעל באוכל גם אני יכולה לחשוב.
רוני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Roni