את חלק משנות החטיבה שלי, ואת כל שנות התיכון, ביליתי בפנימיה.
לא, לא מסוג הפנימיות האלה של ילדים שאף אחד לא רוצה בבית,
פנימיה טובה, כזאת שדורשת מבחני קבלה ומעניקה תנאי למידה יחסית מיוחדים.
אחת מהתוכניות המיוחדות שהיו בפנימיה היתה תוכנית חונכים וחניכים,
שדרכה היו מגיעים תלמידים צעירים לתלמידים בוגרים יותר בשעות אחר הצהריים והערב,
על מנת שיגישו להם עזרה בלמידה בנושאים כמו מתמטיקה ואנגלית.
כשרק הגעתי לפנימיה גם לי היו חונכים/חונכות, און אנד אוף,
אך כשהגעתי לכיתה י' כבר הגיע תורי לחנוך ולעזור לצעירי הפנימיה.
אחד החניכים שלי באותה תקופה היה ניקו.
אני לא אשכח איך הסתכלתי עליו עוד בימים הראשונים להיכרות שלנו.
הוא היה ילד פשוט יפהפה, בעל עור לבן ושיער שחור עם עיניים כהות ושמחות.
היה ברור לי רק מלהסתכל עליו שבעתיד יהיה שובר לבבות קטן,
היה לו גוף רזה אז רמז קל לשרירים, וחיוך שובב וכובש.
לניקו הייתי אמורה לעזור במתמטיקה, אבל הוא לא ממש היה זקוק לעזרה, בטח לא ממני.
תמיד הייתי גרועה במתמטיקה, אלוהים יודע איך הרשו לי לעזאזל להפוך לחונכת בכלל.
בסופו של דבר את רוב הזמן שביליתי איתו העברנו ברכילות על מורים ובייעוץ בבחירת מגמות וכדומה,
אבל תמיד היה שם משהו.
משהו בניצוץ השובב הזה שבחיוך שלו,
משהו בטון הכמעט מתגרה, כאילו עוד רגע הוא יגיד לי "נראה אותך מדביקה לי אחת, נו, אין לך אומץ".
בראש שלי ידעתי שזה לא הזמן. ממש לא.
עוד לא.
הרשיתי לעצמי להחמיא לו ולחזק לו את הביטחון,
להגיד לו שהוא "ילד חתיך" ושבנות עוד יקפצו עליו בעתיד,
הוא רק צריך לדעת איך להתנהג איתך, וספק גם אם זה נחוץ לו.
הוא היה מתייעץ איתי לפעמים בענייני בנות והשתדלתי לתת תמיד את דעתי הכנה.
לא קינאתי בכלל, להיפך,
היה בי איזה חלק סוטה שנהנה להיות החונכת שלו גם בדברים כאלה.
הרגשתי כמו מורה שתלמיד בן טיפוחיה מגיע אליה כדי לקבל עזרה או לחלוק ציון טוב במבחן,
הייתי גאה בו.
בו ובעצמי.
השנים עשו לניקו בדיוק מה שידעתי שיקרה,
הוא גבה וכבר עבר אותי ביותר מראש,
השיער השחור והחלק שלו התקצר אך נשאר מעט ארוך,
והשרירים שלו הלכו והתבלטו בצורה נערית על גופו העדיין רזה כתמיד.
והחיוך.. החיוך נשאר שובב,
אבל קיבל flare של, "אני יודע מה אני עושה".
בתור אחת שכבר אז צברה ניסיון מיני לא מועט יחסית לגילה,
הסכמתי לעצמי לומר לו שעדיין אין לו מושג.
לפני שעזבתי את הפנימיה הוא אמר לי בחצי חיוך,
"את תראי שתשכחי אותי, ובטח אף פעם לא תבואי לבקר, אני יודע".
כשהגעתי על מדים לפנימיה באחד הימים לא הפסקתי לחפש אותו.
כשמצאתי אותו הוא לא התרגש במיוחד, וגאתה בי התחושה שאולי הכל קצת עלה לו לראש.
הוא נראה טוב משזכרתי אותו,
וכשניסיתי לכפכף אותו קצת הוא הזכיר לי שאני כבר מזמן לא חזקה ממנו.
מאז שהוספתי אותו לפייסבוק המשכנו לדבר מידי פעם, שלום שלום ולא הרבה מעבר.
כל המטען הזה מהעבר שלנו המשיך לרחף לי מעל הראש,
וכל פעם אמרתי לעצמי לשכוח מזה, שיש לו חיים משלו עכשיו ובטח ובטח שלא קשה לו למצוא בחורות.
פתאום היום נפלה עלי המוזה והחלטתי לכתוב לו שוב.
כששאלתי מה שלומו הוא אמר במליצות שאחרי התרגיל שעבר היום בצבא הוא מרגיש קצת מחולל,
ואז תיקח ואמר שאין "קצת מחולל" בדיוק כמו שאין "כמעט חדירה".
המשפט הזה הזכיר לי את כל הפעמים שגברים התעללו בי עם "כמעט" כזה לפני החדירה,
אבל לא יכלתי להביא את עצמי לפרט בפניו עד כדי כך.
המשכנו בשיחה אחרי קטע מסוים שבו נתתי לו לינק לכאן,
וכמובן שנושא השיחה הלך ונפתח לנושא המיני כשסיפרתי בקצרה על שבריר מעלילותיי,
והוא ציין שלרן היה מזל כי הבחורה שהוא נפל עליה דווקא בעלת "בעיות מוסריות במיטה". אלוהים יודע מה זה אומר.
לא התאפקתי יותר. הייתי חייבת.
"לחנוך אותך? ;) "
"אני מתלבט"
"על מה? בסך הכל שאלתי בתמימות אם אתה צריך את החונכת שלך..."
הוא צחק, "ואני בכלל מתלבט אם יש לי כוח לשיעורים"
"מה אתה צוחק" , נמאס לי לחכות.
"אני יודע שאת רצינית"
"אני יודעת שאתה יודע, it's a long time coming "
"באנגלית זה תמיד נשמע יותר טוב"
(הילדון למד קצת אנגלית, מסתבר..)
"אני יוצא השבת אם זה יצא אז נעשה איזה שיעור או שניים".
מסקנה- כל בחורה צריכה קצת ביצים בחיים. אין מה לעשות.
ג'ואי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Roni
