This Is Who I Am Now

בדרך כלל לא יוצא לי לחלום הרבה,

הכדורים גורמים לשינה שלי להיות קלה יותר, אבל לפחות מאפשרים מנוחה לגוף.

בתקופה האחרונה שמתי לב שאני חולמת המון.

לפני כמה לילות חלמתי על מאור, הבחור שהיה הראשון שלי.

חלמתי שיש  לו אישה ושלושה ילדים, ושהם כולם מתארחים אצלי בבית.

הייתי חייבת להיות נחמדה ואדיבה למרות שלא הבנתי למה לעזאזל כל זה קורה.

חלמתי גם על פאץ'.

ישבנו על דשא בין הרבה אנשים,

הוא היה בלי חולצה ולא ממש הסתכל עלי, הרי הוא לא מדבר איתי..

לא יכלתי שלא לבהות בגוף הנערי המדהים הזה שלו. בלתי אפשרי.

איש מבוגר הגיע אליו והקים אותו כדי להרחיק אותו מהשמש,

וכשהוא קם הבחנתי בנמשים שעל העור שלו שכאילו התרבו.

הוא הסתכל עלי וחייך חצי חיוך, ואני לא ידעתי בכלל איך להגיב.

קפאתי במקום עד שהוא נעלם.

יצא לי לחלום גם על רן לא פעם ולא פעמיים,

מין אפיזודות של חזרה למציאות שבה היינו זוג.

מוזר איך חלק שלם בחיים שנקטע ככה פתאום, לא באמת עוזב אותך לעולם..

אני תוהה כמה באמת השתנה בי מאז אותם ימים,

עם מאור, עם קורי, עם רן, עם פאץ'..

האם הייתי חוזרת לדפוסים הישנים שלי אם רק היתה מוגשת לי ההזדמנות,

או שמא האדם הנכון עבורי באמת, פשוט מעולם לא הגיע?

ג'ו.

לאחרונה שמתי לב שהכאבים שלי הולכים ומתגברים,

או שהסבילות שלי למשככי הכאבים עולה. אחד מהשניים.

מתארת לעצמי שזה קשור לישיבה הכל-כך פאקינג מרובה שאני עושה בלימודים.

זה כלכך משפיע, שבכל הזדמנות שיש לי לקום למתוח את הרגליים אני מרגישה את הלב שלי מתאמץ.

בימים כאלה אני מתגעגעת במיוחד לעבודה המדהימה במסעדה, עם האווירה הכיפית והמוזיקה ברקע,

עם הלקוחות המחייכים והטיפים שאיפשרו לי לשמור את הכסף שלי בבנק..

ההורים לוחצים שאמשיך לעבוד,

אבל עוד חודש בחינות, וטסט שני, ועוד לא סיימתי חצי מהעבודות שאני חייבת להגיש עד אמצע החודש..

אני מתנחמת בעובדה שלמרות שאין להם מושג כמה זה מתיש, כשאקבל את הציונים שמגיעים לי על ההשקעה הם ישמחו ויהיו גאים.

אין כמו הגאווה הזאת. לא משנה כמה יגידו שאנחנו לא צריכים לחפש אישור מההורים, לא מאמינה שיש אדם שלא באמת רוצה את זה.

פאק, שתיכנס כבר המלגה. אין לי כסף לנשום.

מפחידה אותי המחשבה על לעבור מהתיאוריה למעשי.

לעבור מללמוד על גוף האדם ללהתעסק איתו באופן מעשי, להחזיק חיים בידיים..

אני יודעת שלמרות שבחיים אני קצת עפיפון, כשזה מגיע לעבודה אני בפוקוס שיא.

אבל מלנהל הזמנות במסעדה, או סדר יום בגן, ועד לתת לאדם מינון נכון של תרופה או טיפול מתאים..

שמיים וארץ.

מתארת לעצמי שנתרגל את זה עד שנקיא.

עד אז, נראה לי שדי טבעי לחשוש.

מתגעגעת לבחור שעשה לי טוב כלכך, והכוונה שלי רחוקה מלהיות רק פיזית.

משתדלת להיות שם בשבילו, כמה שאפשר, למרות שהוא בחיים לא יסכים להיעזר בי.

מי יודע, אולי עוד אזכה לחבק אותו שוב.

בינתיים, כל מה שנשאר לי זה להמשיך לחייך.

תקופה כבדה רגשית.

כל הודעה כל שיחה, מרגישים כמו מעמסה.

הראש שלי צריך להיות פנוי עכשיו, יש כלכך הרבה מה לעשות..

האקס השאיר לי מתנת יומולדת היום בקבלה של הבניין.

אלוהים יודע איך הוא מצא בניין שאפילו הוייז לא מוצא, ועוד בלי שום עזרה ממני.

הוא הציע קפה לפני שהגיע, ואמרתי לו שלדעתי לא כדאי, שעכשיו צריך להתרכז בבחינות ובלימודים,

ושבכלל שנינו יודעים שפגישה סתם תסבך לשנינו את המוח. הוא הסכים איתי.

פשוט נכנס, השאיר את השקית בקבלה, ויצא. במקרה, הייתי בחדר ואפילו לא ידעתי שהוא בבניין.

טוב או לא טוב? כנראה שלעולם לא נדע...

כשנסעתי להורים לסופ"ש שכחתי לקחת איתי את הגלולות.

מחזור בסילבסטר, איזה כיף.

האמת, מגיע לי :/

ג'ו.

ומה יעזור לי, לבכות, לצרוח, לבעוט באוויר וברצפה..

זו לא הפעם הראשונה שזה קורה,

הגיע הזמן שאתרגל לדפוס החיים הזה.

אולי הסיבה היא אני, אולי סיבה אחרת.

מה שבטוח, את ההתחייבות לעצמי לא אפר עבור איש.

לא אהפוך שוב לחסרת תקנה, חסרת עמוד שדרה וכבוד עצמי.

לא ארדוף אחריך עד קצה העולם, אך אלך לשם אם תיקח אותי איתך.

אתן לך כל שתבקש, אך לא אזרוק את עצמי לזרועותיך אם אינך מקבל אותי בחיבוק.

אחכה לך כאן עד שתחזור, אם תחזור.

למה? ככה.

ג'ו.