הבוקר בדרך לשיננית, מיניבוס איטי לפניי ושיירת רכבים אחריי.
הכביש מתפצל מנתיב 1 ל-3, שניים מהם לנסיעה ישר והשלישי לשמאל.
מחליטה לעבור לנתיב השמאלי לנסיעה ישר (האמצעי בעצם) לפני שאגיע לרמזור (אדום).
מחליקה באיזי לנתיב השמאלי, ולפתע מופיע לשמאלי אוטו לבד במהירות כזו שאני אפילו לא רואה אותו עד שמאוחר מדי.
הוא נכנס לנתיב ואני נותרתי לזגזג בפחד על הקו בין שני הנתיבים.
הנהגת צפצפה וכל מה שעבר לי בראש זה שאני חייבת לעוף משם.
כן, ידעתי שזה לא הדבר הנכון לעשות, ובכל זאת זה הדבר היחיד שהייתי מסוגלת לעמוד בו נפשית באותו רגע.
היא רדפה אחריי עד שנעצרתי והטיחה בי האשמות.
חניתי על סף דמעות והתקשרתי לאמא שהרגיעה אותי וניסתה לדבר עם הנהגת.
אמא אמרה לצלם את הפגיעה ואת הפרטים, ולתת לה לצלם את שלי.
כשהגעתי למרפאה הברזים נפתחו.
בכיתי לאבא בטלפון ולא הצלחתי להפסיק.
אני בחיים לא בוכה למשפחה שלי.
אמנם הנזק הסתכם בשריטות קטנות,
אבל מאז שזה קרה ועד הרגע הזה ממש, בכל פעם שאני חושבת על זה עולות לי דמעות בעיניים.
אני לא יודעת מה קרה, אני לא מצליחה להבין איך זה קרה,
אבל יותר מהכל אני לא מצליחה להבין למה זה משפיע עליי עד כדי כך.
אני גרה בפאקינג עוטף עזה, התפוצצה לי פצמ"ר מאה מטר מהבית כשהייתי בתוכו, הרגשתי את האדמה רועדת..
בחיים לא בכיתי בכזאת פאניקה.
בחיים.
רוני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Roni