אני אוהבת את העובדה שהוא סוג של אישיות מוכרת.
אני אוהבת את העובדה שהוא אלפא, שהגבריות נשפכת ממנו בלי הפסקה,
ואת כמה שהוא מקבל ואוהב את זה בעצמו, ונהנה להשתמש בזה.
אני אוהבת את כמה שהוא אמיתי, ובכל זאת טיפוס נעים, לפחות עד עכשיו.
אני אוהבת שהוא לא נרתע מכלום ואפילו להיפך.
עד היום שמעתי את הקול שלו בטלפון אך ורק פעם אחת.
מעולם לא ראיתי את פניו או הרגשתי את מגע העור שלו.
יש בי חלק שמפחד ממנו, אבל לא כי יש בי איזשהי מחשבה שהוא מסוגל לפגוע בי.
זה יותר כמו פחד מכמה רחוק אני מסוגלת להגיע כשאני איתו.
הוא אוהב שאני לבושה יפה,
הוא אומר שזה עושה לו חשק ללכלך ולהשחית אותי..
אז לבשתי את אותה שמלה שלבשתי בפעם האחרונה שקיוויתי לראות אותו-
שמלה בצבע חום בהיר שמכופתרת מלמטה כמעט עד למעלה,
נעלי עקב בגובה סביר (גבוה..), חזיה לבנה וחוטיני קטן ולבן,
ומטפחת חומה-שקופה קשורה סביב הצוואר כשסביבה פזורים התלתלים האדומים שלי.
מסוג התלבושות שיכולות להיות שימושיות בהמשך במידת הצורך.
קיוויתי לפגוש אותו בבוקר או לקראת הצהריים לקפה.
אני תמיד מעדיפה לראות קודם עם מי יש לי עסק, לדבר קצת,
לקבל תחושה של סוג הבנאדם שאני עומד מולו.
הוא לא היה פנוי בשעות האלה.
אני לא באמת יודעת מאיזו סיבה, אני אף פעם לא שואלת.
איתו האמון שלי מגיע בעיניים עצומות.
שעות הערב נמתחות אל תוך הלילה כשהוא מודיע לי שהוא יתפנה בקרוב.
אני בכלל עם חברה, אבל פאק, כמה פעמים כבר מגיעה הזדמנות כזו?
הוא מנחה אותי בהודעות לאן להגיע, אני לא מכירה את תל אביב.
הוא לא צריך לגרור אותי לפינת רחוב חשוכה כדי לעשות בי מה שהוא רוצה, שנינו יודעים את זה.
אני מגיעה לבית קפה חמוד, לא ריק מאדם אבל גם לא מפוצץ. הוא בדרך, אני הטיפוס המקדים.
אמריקנו כפול, חלב קר ודל בצד. 1 סוכרזית. צפוי לי לילה ארוך, אני מקווה עם עצמי.
אין לי מושג איך הוא נראה.
אני יושבת ליד החלון ובוהה החוצה בגבי לשאר האנשים שבפנים.
משהו במבט הראשון הזה כשפוגשים מישהו בפעם הראשונה עדיין מביך אותי.
"עדיין מפחדת לראות אותי?", הוא לוחש לי בשקט.
אני מרגישה את המילים שלו באוזן וזה מקפיא אותי.
אני מסתובבת ומחבקת אותו וזה מרגיש מוזר ובכל זאת..
הוא מתיישב מולי ואני מכריחה את עצמי להסתכל לו בעיניים.
הלחיים שלי אדומות, אני בטוחה בזה.
הוא לא מדבר. הוא נהנה לראות אותי ככה, מתפתלת,
עם חיוך נבוך ועיניים שלא מצליחות להתמקד.
כשזה מתחיל לשעמם אותו הוא קם ויוצא החוצה.
אני הולכת אחריו. הוא יודע את זה.
בשבריר שניה ולפני שאני בכלל שמה לב מה קורה
הוא מסתובב אלי ומצמיד אותי בכוח לזכוכית שמפרידה בין בית הקפה לרחוב.
לא אכפת לו שכולם רואים, זה דווקא מוצא חן בעיניו.
יד אחת שלו מצמידה את הכתף אלי לאחור כשהשניה לופתת את שתי הלחיים שלי בכוח,
וכשהשפתיים שלו מתקרבות שוב לאוזן שלי אני שמה לב שהברך שלו נמצאת עמוק בין שתי הרגליים שלי.
גל של צמרמורת עובר בי כשהוא הופך אותי באמצע הרחוב מליידי קטנה ומתוקה לזונה הפרטית שלו.
לא אכפת לי כמה אנשים בוהים בנו כרגע, אני לא קיימת אלא בשבילו עכשיו.
אחרי כמה שניות שבהן הוא כבר הספיק לגרום לי כמעט לטפטף הוא מוביל אותי בשתיקה ומכניס אותי לרכב.
הוא מתיישב ואני בוהה בו במבט מבקש. הוא יודע מה אני רוצה.
"את יודעת שזה לא מספיק".
אני משפילה מבט וחוגרת את עצמי.
הנסיעה עוברת בשקט שממשיך למתוח אותי כמו מסטיק.
אנחנו מגיעים לרחוב חשוך, כבר אחרי אמצע הלילה, ואני שוב בוהה בו.
הוא שוב תופס לי את הלחיים.
"את רוצה משהו, זונה קטנה?"
אני מהנהנת
"מה את רוצה?"
הוא יודע שאני לא מסוגלת להגיד.
הוא בכל זאת מתעקש.
הוא פותח את החגורה והג'ינס ושואל אותי שוב,
אני מרגישה שהוא מאבד את הסבלנות ועונה לו באנגלית.
"תשובה לא נכונה כלבה".
הוא יוצא מהרכב באיטיות שמלחיצה אותי ומגיע אלי מסביב,
פותח את הדלת, תופס לי בשיער וגורר אותי החוצה מהרכב, ופנימה לתוך הבניין.
הגוף שלי נמתח ככל האפשר אבל זה לא מקל את המשיכה בשיער.
בשניה שבה נסגרת הדלת אני מוצאת את עצמי נמחצת אליה כשהוא מאחוריי,
יד אחת שלו עדיין מושכת בשיער שלי והשניה מתהדקת סביב הצוואר עם כל מילה שהוא לוחש לי.
הוא יודע שהמילים האלה משגעות אותי, ושנינו יודעים למה אני כאן הלילה.
אני כאן כי אני לא סתם רוצה שיתנו לי כמה ספנקים או סטירות,
אלא כי אני רוצה שהוא יעשה את זה, והרבה מעבר.
אני כאן כי אני רוצה גבר שלא מפחד להכאיב לי גם כשאני צורחת.
אני כאן כי אני רוצה אותו באופן מיוחד,
כי אני רוצה לרצות אותו,
כי אני יודעת שאין ספק בעובדה שאצא מכאן מסופקת.
אני כאן לא כי אני רוצה גבר שיזיין לי את הצורה, ישפיל ויסמן אותי.
אני כאן כי אני רוצה שהוא יעשה את זה.
עדיין רק מפנטזת...
ג'ו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Roni