אם יש משהו, או יותר נכון מישהו, שהקשה עלי במהלך הקשר שלי עם רן, זו אמא שלו.
לא אכנס לפרטים על ארועים קודמים מפאת כבוד לאנשים מסוימים שקוראים כאן, ולעצמי,
אבל מתחשק לי לספר לכם רק על החודש האחרון, שבמהלכו בעצם עזבנו את הדירה.
אני החלטתי לעזוב כחודשיים או שלושה לפני סיום החוזה,
כי הסכמנו שבכל מקרה אנחנו עוזבים את הדירה אז הבנתי שאין לי מה לחפש עבודה בראשון בשביל עוד כמה חודשים,
וגם ככה הייתי מובטלת בערך איזה חודשיים וכבר התייאשתי שאין לי כסף.
הבנתי שהאופציה הכי טובה שלי היא לחזור להורים, לצמצם את ההוצאות שלי ולהתחיל לסגור חובות.
לא היה לנו קל להתמודד עם זה גם ככה, וכאילו שזה לא מספיק,
אמא של רן החליטה שהיא חייבת שאני אדע מה היא חושבת על זה והרימה אלי טלפון.
כמובן, שמה שהיה לה להגיד זה כמה לא בסדר זה שנטשתי את הבן שלה ולא מצאתי פתרון יצירתי יותר.
היא אפילו טרחה לזייף (אני לא רוצה להשתמש במילה בוטה יותר) ולומר שרן ממש בדיכאו מאז שעזבתי את הדירה,
מה שהתברר כממש לא נכון כשאימתתי עם רן את הפרטים.
אמרתי לעצמי, נו טוב, היא רוצה את הטוב ביותר בשביל הבן שלה. מילא.
בחודש האחרון לחוזה שלנו בדירה אמא של רן החליטה שהיא עוזרת לנו עם האריזה.
רן נתן לה מפתחות, ואני בכלל גרה אצל ההורים אז מה לי ולמה שהולך שם.
במהלך כל החודש לא קיבלתי טלפון אחד עם שאלה לגבי ציוד מסוים, איפה לשים והאם אפשר לזרוק.
כמובן שהייתי אסירת תודה על כך שמישהו חוסך לי כלכך הרבה עבודה,
אבל אני חייבת לציין שהיתה לי כוונה מלאה לקחת כמה ימיי חופש מהעבודה ולעשות את הכל בעצמי.
במהלך החודש הזה רן ציין בפני שהוא ממש לא מאושר מהחזרה הביתה ושהוא כבר מרגיש איך אמא שלו יורדת לו שוב לחיים,
כשהוא מבקש ממנה לא לארוז דברים והיא אורזת, או לא לזרוק דברים שהוא צריך והיא זורקת.
אני, שהבנתי שהכל בא בכוונה טובה לעזור, ניסיתי להרגיע ואמרתי שהיא עושה את זה באהבה ושאנחנו צריכים להגיד תודה ולשתוק.
היום נסעתי עם אבא שלי לדירה לקחת את הארגזים וכל שאר הדברים שנשארו בדירה.
רן אמר שישאיר לי את המפתחות בתיבת הדואר כי העדיף להימנע מלהיפגש כלכך מוקדם לאחר הפרידה,
ושאשאיר לו את הדברים שלו שהבאתי איתי בשבילו שם ואת המפתחות באותו המקום כדי שיבוא לשם מאוחר יותר.
(הבאתי לו קצת ירקות שקטפתי עם אבא אתמול, קופסה מלאה באוכמניות שהיו לי במקפיא,
וכמה דברים שהוא שכח לקחת בפעם האחרונה שהיה אצלי בבית).
כשהגענו, המפתחות לא היו בתיבת הדואר.
התקשרתי לרן, והסתבר שאמא שלו הספיקה לעבור שם פעם נוספת, מוקדם בבוקר, ולקחה איתה גם את המפתחות.
אז מה לעשות, רן היה חייב לבוא ולפתוח לנו את הדירה, ועל הדרך עזר לנו להעמיס את הדברים לאוטו.
דווקא שמחתי שהוא בא.
למרות שקבענו להיפגש בעוד שבועיים, הרגשתי שדווקא לא יזיק לנו מין מפגש פרידה קטן.
בשלב מסוים עמדתי לנשק אותו ואז אמרתי "לא, אני לא אעשה את זה. אני רוצה שאם זה יקרה זה יבוא ממך".
הוא העריך את ההחלטה שלי.
לפני שלקחנו את הנגלה האחרונה לאוטו קיבלתי ממנו חיבוק גדול גדול וחם, כמו שאני אוהבת.
הרגשתי בטוחה כמו תמיד בין הזרועות החזקות והעוטפות שלו, ואפילו לא חשבתי לבכות.
איכשהו, פשוט הצלחתי לקבל את החיבוק הזה, כמו שהוא.
בלי נוסטלגיה, בלי צער. רק בהמון אהבה, אמון וכבוד הדדי.
יצאנו מהדירה, השארנו את המפתחות בפנים וסגרנו אותה בפעם האחרונה.
רן בא איתי לאוטו של אבא להניח את הדברים האחרונים, ובקטע מפתיע שמעתי אותו מבקש מאבא שלי חיבוק.
חנקתי את הדמעות כשראיתי אותם מתחבקים וחיבקתי שוב את רן.
"see you in two weeks?", "כן".
אבא ואני נסענו יחד לאכול ארוחת צהריים טובה בנאפיס, והמשכנו חזרה הביתה.
כשהגענו הביתה הכנסנו פנימה את כל הארגזים, והאחיות שלי עזרו לי לפרוק את הכל.
עם כל ארגז שפתחתי, לא הצלחתי שלא להתעצבן יותר ויותר.
לא היה אכפת לי מהאריזה המחופפת, בכל זאת, היא עזרה לי המון רק בכך שארזה,
אבל למה, אלוהים, למה, לארוז גם את כל הזבל?
למה לשים שם דברים שהם אפילו לא שלי, רק בשביל להיפטר מהם?
לא יודעת, אולי אני מגזימה והכוונה היתה טובה גם כאן,
אבל איכשהו קיבלתי את התחושה שמישהו פשוט דחף הכל לארגזים והעיקר להעיף את זה כבר.
אמא שלי אומרת שהיא חושבת שדווקא לאמא של רן היתה יד בהחלטה שלו להיפרד ממני,
אבל מאיך שאני מכירה את רן זה לא כלכך סביר בעיניי.
הסיבה שרן רצה להיפרד, לדבריו, היא ההבדלים הגדולים בינינו,
באידיאולוגיה, בסגנון החיים, בסגנון החשיבה, בציפיות אחד מהשני ובהתנהלות הכללית.
לא מעט אנשים אמרו לי שיש סיכוי די גדול שהוא צודק, ושכנראה שבאמת זה פשוט לא מתאים.
עברתי כמה ימים קשים,
אבל אני חייבת לומר שהיום היה טוב יותר.
אני שמחה שרן ואני נשארים חברים טובים, לפחות לתקופה הקרובה.
ג'ואי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Roni