מאז תחילת המלחמה אני מוצאת את עצמי מיטלטלת ונזרקת מקיר אל קיר,
מחפשת איך להסביר את עצמי לאנשים שסביבי שלא מבינים מה נסגר איתי בכלל.
אז החלטתי אולי לנסות לעשות קצת סדר בבלאגן,
בשביל עצמי ובשביל אלה שכן מעניין אותם לשמוע.
1. לימודים:
לפני כחודש קיבלתי תשובה שלילית מאוניברסיטת בן גוריון לאחר ראיון והמתנה ארוכה.
מיותר לומר שהתאכזבתי קשות, אך ניחמתי את עצמי בעובדה שהצהרתי על ה- FMS ואולי זו היתה הסיבה שויתרו עלי.
החלטתי שלא אעשה את הטעות הזו שוב גם אם זה אומר להסתכן בכך שיתגלה בהמשך שחתמתי על הצהרת בריאות שקרית.
במהלך שהותי אצל הדודה המקסימה שלי בגבעתיים, נקרא לה קלרה לצורך העניין, ביררתי פרטים לגבי בתי ספר נוספים,
וגיליתי שבאוניברסיטת תל אביב הציונים שלי מהווים קבלה אוטומטית ללימודי סיעוד. כמובן, נרשמתי.
בשבועות האחרונים התעסקתי ללא הפסקה בניירת של כל מה שקשור לאוניברסיטה- מעונות, מלגות, הרשמה וכו'.
חלק מהדברים שאני חייבת לעשות עד אמצע חודש ספטמבר (עד כנס הפתיחה) הם בדיקות וחיסונים,
וכמובן שכל מה שקשור במרפאות, במיוחד כאן בדרום, כרוך בסחבת לא נורמלית.
בבנק גיליתי שיש לי בערך 15 אלף ש"ח שמחכים שאשתמש בהם כשכר לימוד (שזה יוצא לשנה וחצי בערך, לא רע בכלל),
בביטוח לאומי בדקתי ומצאתי שאין בעיה לסטודנטים להגיש בקשה לדמי אבטלה,
ומחישובים שעשיתי במהלך השבוע הבנתי שיהיה הרבה יותר חכם מצידי (כלכלית בלבד) להישאר לגור בבית.
הלימודים הם רק 3 ימים בשבוע, ועם 33% הנחה על נסיעות לסטודנטים אני אפילו לא אגיע לאלף ש"ח בחודש על נסיעות כולל חופשי חודשי.
בקיצור, יצא שהשבוע בלבד נסעתי פעמיים לבאר שבע ופעמיים לאופקים, בעיקר לסידורים שקשורים ללימודים.
למזלי, העבודה בקיבוץ הופסקה שוב עם תחילת המערכה השניה,
כך שהיה לי מספיק זמן להתעסק בהכל ולסיים את העניינים כמה שיותר מהר.
2. אמא:
לפני שבוע בדיוק, אמא החליטה שהיא נוסעת לעשות את סוף השבוע שלה אצל סבתא.
לא ראיתי בזה משהו חריג, בכל זאת זו אמא שלה והיא לבד, ומאחר ואין עבודה בקיבוץ נראה לי הגיוני שהיא תנצל את הזמן.
היא חזרה במוצ"ש, לא דיברה הרבה והלכה לישון מוקדם. גם זה לא חריג במיוחד, אפילו דיי נורמלי במקרה שלה.
ביום ראשון בבוקר היא התנהגה מוזר אפילו בשבילה.
לא עניין אותה הניקיון של הבית (חריג מאוד), ועל ארוחת הצהריים היא דיברה איתנו בצורה מוזרה,
זה נשמע כמעט כאילו היא התבלבלה כששאלה "מה אתם אוכלים היום?", אבל כשניסינו להבין היא גם לא תיקנה את עצמה,
אלא רק עלתה לחדר שלה ונתקעה שם לזמן מה.
היה שלב שבו נכנסתי לחדר שלה, אני לא זוכרת בשביל מה, והייתי בטוחה שראיתי אותה מסדרת את הארון.
זה דווקא קצת הרגיע אותי, שידר עסקים כרגיל. אמא עדיין אובססיבית לסדר ולניקיון אז הכל כרגיל.
מאוחר יותר נרדמתי בסלון והתעוררתי לגלות שאמא ואחת מאחיותיי (יש לי 3) יושבות בסלון.
אמא התחילה לדבר (היא חיכתה שאתעורר או שהעירה אותי ולא שמתי לב?),
וסיפרה שהיא החליטה לעזוב את אבא, שהיא לא יכולה יותר לחיות ככה ושהיא אורזת את הדברים שלה ועוזבת את הבית.
היא אמרה שזה לא קשור אלינו, ושיש דברים שאנחנו לא יודעות והיא מעדיפה שגם לא נדע.
לאט לאט החתיכות התחילו ליפול למקומן.
היא לא סידרה את הארון, היא ארזה.
סבא לא סתם שאל אותי ביום שבת מה קורה עם ההורים.
משהו קורה כאן כבר זמן מה ואני בכלל לא מודעת אליו.
תמיד ידעתי שלאמא שלי היה קשה כאן.
מאז שהיא ואבא התחתנו, המשפחה של אבא מיררה את חייה, בלשון המעטה.
סבתא היתה מפלה בין המשפחה שלנו למשפחות של האחים והאחיות של אבא,
ומתייחסת לאמא כאל עלוקה על העסק המשפחתי.
מאחר ואבא וסבא עבדו כשותפים במשק, מאיזשהי סיבה נוצר מצב שסבא שלט בכלכלת הבית שלנו.
כל דבר שאמא או אבא רצו לקנות היה צריך לעבור דרכו והוא היה מחליט האם "לתת" את הכסף או לא.
התיאור הזה הוא כלכך בגדול שאתם בכלל לא רוצים לדמיין כמה.
לאמא לקח שנים לגרום לאבא להבין מה קורה כאן ולשים את אשתו וילדיו בראש.
כשסבתא נפטרה, כולנו היינו בטוחים שהמצב ישתפר סופסוף כי המכשפה הלכה לעולמה,
אבל מסתבר ש"נתקענו" עם דיפלומט חלקלק ומתוחכם הרבה יותר, והמצב השתפר רק על פני השטח.
בשורה התחתונה,
הרבה מהריבים בין אמא לאבא היו כמעט, אם לא רק, בנושא המשק המשפחתי.
פעמים רבות אמא הזהירה אותו מלעשות טעויות גורליות,
אך אבא בהיותו מרשמלו אחד גדול, נתן תמיד לרגשותיו לערפל את צלילות מחשבתו.
בכל פעם ופעם התגלה מחדש שאמא צודקת, דבר שלעיתים היה כרוך בהפסד סכומים לא קטנים,
ובכל זאת כל מה שאבא רצה זה שסבא ושאר המשפחה יאהבו ויקבל אותו, ולא שם לב לכל מה שהקריב למען המטרה הזו.
נדמה לי, שמה שזה לא יהיה שקרה, היה הקש האחרון.
ובכל זאת, למרות כל הסבל שאמא עברה במהלך השנים,
למרות כמה שנלחמה עבורנו ועבור העתיד שלנו כמו אמא לביאה,
אני לא מצליחה שלא לכעוס עליה.
היא תכננה את זה.
אולי לא הרבה זמן, אבל בכל זאת.
היא תכננה ועדיין סיפרה לנו רק כשעתיים לפני שהסתלקה מכאן עם כל הדברים שלה.
היא התמקמה לה בקראוון שיש לסבתא בחצר, אפילו התקינה HOT,
ואפילו סיפרה שבהמשך כשתחסוך קצת כסף תמצא לעצמה דירה להשכרה.
היא אומרת שהיא לא עזבה אותנו, אבל היא לא כאן.
היא לא כאן והבית ריק בלעדיה.
לאוכל אין את אותו הטעם, ולכביסה אין את אותו הריח.
מפחידה אותי המחשבה שבלעדינו היא תפרח.
שיהיו לה חיים אחרים, שאנחנו לא חלק מהם בכלל,
ושיהיה לה טוב יותר בחיים האלה.
זו הפעם הראשונה מאז שאני מרשה לעצמי באמת לבכות,
וגם זה כי אף אחד לא שומע או רואה.
לא מסוגלת לתת להם לראות אותי ככה.
אני הראשונה, הגדולה, הבוגרת.
אני עמוד תווך. סלע. קיר.
ובכל זאת, אמא שלי,
אמא שתמיד היתה שם.. קמה והלכה ממני.
3. עבודה:
אז אם כל זה לא מספיק..
היום התקשר אלי רכז החינוך של הקיבוץ.
מסתבר שהחוזה שחתמנו היה מוגבל בזמן עד לסוף חודש אוגוסט,
למרות שציינתי כבר בהתחלה שאני לא בטוחה אם אהיה פנויה לעבודה בחודש ספטמבר.
מאז שהתחילה המלחמה וככל שהיא נמשכה, יותר ויותר הורים הצהירו שאינם מוכנים לשים את ילדיהם בבת הילדים שבקיבוץ,
ומקומות העבודה במערכת החינוך הולכים ופוחתים בהתאם.
כלומר, גם אם הייתי מעוניינת לבוא בטענות, זה בלתי אפשרי.
קשה שלא להבין את השיקולים האלה, הרי אני מתוכננת להישאר עוד כחודש בלבד,
ואילו כל הבנות האחרות הן עובדות קבועות לחלוטין.
אז כנראה שאת דמי האבטלה אצטרך למשוך מוקדם משתכננתי.
מחר כבר אדפיס את המסמכים ואתחיל למלא.
עצוב לי.
אני אתגעגע לילדים.
המחשבה על לא לעבוד כלכך קרוב לאמא (שעובדת בגנון באותו קיבוץ) פתאום מבלבלת אותי..
קשה לי להבין האם אני שמחה שלא איאלץ להתמודד איתה פנים מול פנים, להחזיק את הדמעות בגרון כשהיא מחבקת אותי,
או שמא עצוב לא שלא יהיה לי תירוץ לפגוש אותה מאחר וכרגע אינני מסוגלת להביא את עצמי לנסוע אליה אפילו בשביל כוס קפה.
אני רוצה לנצל את הפוסט הזה ולומר תודה..
לטולה, שמכיר אותי בקושי יומיים ובכל זאת נותן הרגשה של חיבוק,
ובעיקר לפאץ' (תתרגלו לשם הזה כי לדבריו הוא לא הולך לשום מקום),
שלא זז ממני לרגע למרות שלפעמים אין לו אפילו מה לומר.
רק הנוכחות שלך פאץ', זה כלכך מעל ומעבר בשבילי כרגע.
רק ההרגשה שאני לא באמת לבד אף פעם, שכל עוד אני כאן אז גם אתה..
תודה לכל מי שהשיב בהבנה עד עכשיו למרות הקושי שלי להסביר ולחשוף את מה שקורה לי,
ותודה גם לכל המגיבים המקסימים שעושים לי טוב על הלב בכל פוסט מחדש.
מקווה לסופ"ש יציב ככל האפשר,
ג'ו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Roni
