עם שתי עבודות וערימות של טפסים שצריכים להגיע לכל מיני מקומות,
התקופה האחרונה עוברת עלי עמוסה במיוחד.
אז נכון שהיה חג עכשיו, ושבת, אבל תכלס זה לא נחשב מנוחה ממש.
המוח שלי עדיין מנסה לתפוס את כל השינויים שעומדים להתרחש בחיי בקרוב.
המעבר הבלתי נמנע למרכז, תחילת הלימודים ושנה שלמה על תקציב נמוך במיוחד (מי שמכיר אותי יודע שזה לא ממש מתאים לי...).
בכלל מעבר מחיים של, פחות או יותר, חופש.. לחיים של מחויבות ללימודים, למקצוע ולעתיד.. קשה לי לדמיין את זה.
בעוד חודשיים וחצי אהיה בת 25, ולאחרונה זה מעסיק אותי לא מעט.
אני לא מרגישה זקנה, אבל משהו במספר הזה מרתיע אותי.
מבחינת הלימודים והרישיון וכל הדברים שנזכרתי לעשות מאוחר,
אין דבר שעושה אותי מאושרת יותר היום מלדעת שההמתנה לרגע הנכון השתלמה במלואה..
אבל יש חלק בי שמושך אותי להמשיך לרצות בחיים חסרי המחויבות האלה.
השנה האחרונה בחיי, מאז הפרידה מרן והחזרה לבית ההורים, היתה מדהימה בלשון המעטה.
התפתחתי, למדתי, התבגרתי, נפתחתי לדברים חדשים, הכרתי ולמדתי לאהוב את עצמי כמו שלא ידעתי שאפשר..
אולי זאת הסיבה,
שהכל פתאום מרגיש לי קצת מהר מדי?
(ואולי זה סתם הפחד הטבעי מלעזוב את רשת הביטחון והמקום המוכר, ולעבור למשהו חדש..?)
הספירה לאחור החלה.
29 ימים, ליום הראשון באוניברסיטת תל אביב.
(כלכך לא מספיק..)
ג'ו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Roni
