בשנת 1994 נסעתי עם חבורת ילדים לחגוג בת מיצוו'ש בטיול לספארי שבקניה, אפריקה.
רוב הטיול קיטרנו כמה מסריח, כמה יתושים, אבל בעיקר ציחקקנו מהתרגשות כשצפינו באריות מזדווגים, אז לא היה אינטרנט וכל מה שהיה לנו בנושא סקס זה מדור "על בנים ועל בנות" במעריב לנוער וקלטות וידאו מוזרות שמצאנו מתחת למיטה של ההורים. אבל לא על זה בעצם הפוסט...:)
את הטיול מתנה לקניה קיבלתי בזכות האהבה שלי לבעלי חיים. מגיל צעיר הייתי אוספת חתולים, מגדלת אפרוחים וארנבים ותופסת חרגולים ומכניסה אותם למיטה של אחותי הגדולה (סורי מיטל):).
חיות הם הרבה פעמים יותר אנושיות מאנשים. ויותר מזה, הם לא רק מרעיפות עליינו אהבה אינסופית אלא גם משנות את עולמנו הפנימי.
אחרי שקראתי את הפוסט המרגש של אילנית הבנתי שאני מי שאני היום בזכות דבי. דבי היה כלב פודל אפור שקיבלתי כשהייתי בת 3, שזה במקרה הגיל שבו החלה לי הירידה בשמיעה ושמו לי את המכשירי השמיעה. בגלל שהייתי חייבת להוציא אותו כמה פעמים ביום, הייתי פוגשת המון אנשים ברחוב ששאלו אינסוף שאלות: "זה זכר או נקבה?" "בן כמה?" "איזה גזע הוא?" ועוד... ככה יצא שהייתי חייבת לענות להם, לתקשר ולהתמודד עם בעיית השמיעה ולא להסתגר בבית. כשקשה לשמוע אנשים הרבה יותר נוח להישאר בבית ולעשות פאזלים (או סתם להציק לאחות הקטנה).
דבי היה פודל גיזעי. אימא שלי, הפרסיה הזאת, חשבה לעצמה: "טוב נו, הילדות רוצות כלב, נקנה להם כלב חמוד ואולי גם נעשה כמה גרושים על הדרך". בגלל שהיה גיזעי היינו לוקחים אותו לתערוכות כלבים ואפילו היו לנו כמה גורים ממנו. בתערוכות היה דיי נחמד, אפילו שהשופטות היו צועקות עליי כשלא שמתי לב והוא היה משתין להן על הרגל. כשגדלתי כעסתי על אמא שלא הביאה לנו כלב מסכן מכלבייה. והחלטתי שכשאגדל אאמץ כלב מעמותה.
דבי נפטר כשהיה בן 15, כל אותן השנים הייתי מחבקת אותו כשהייתי עצובה. הייתי בוכה לו בתוך הפרווה כשהייתי חוזרת הביתה מהבי"ס אחרי שכמה ילדים צחקו על בעיות השמיעה שלי. הייתי בוכה לו אפילו שהייתי כבר בתיכון. הוא תמיד היה שם לספוג את כל הדמעות, להקשיב, להביט בי בעיניים מלאות אהבה ולתת לי ליקוק דביק בדיוק ברגע שהייתי צריכה. לנצח אוקיר לו תודה ואבכה כשאזכר בו.
היום פני הכלבה איתי... כלבה שלישית שלקחתי אומנה (בית זמני), בסוף אימצתי כי אף אחד לא רצה אותה, אמרו שהיא מכוערת:), עכשיו היא החברה הכי טובה שלי. כולם רק יכולים לקנא! בזכותה יש לי המון חברים חדשים, סיפורים מצחיקים, בנים שווים שמתחילים איתי (מצביעים עליה ושואלים " תגידי, זה זכר או שכח"?:)) ושרירי רגליים ותחת לא רעים בכלל .
וזאת התמונה שפירסמתי בפייסבוק כשחיפשתי לה בית... (לא עזר, כנראה הגורל שלנו להיות ביחד!)
אם את אמא לילדים וקוראת את הבלוג הזה, שתדעי שכלב ייתן לילד שלך הרבה: הוא ילמד אותו מה זאת אחריות, הוא ילמד אותו להתמודד עם העולם החיצוני, בו יש כלבים חמודים וכאלו שצריך להתרחק מהם, (ממש כמו עם אנשים). יוציא את הילד קצת מהמחשב (בתקופה כ"כ וירטואלית זה מאוד חשוב), ויותר מהכל ילמד אותו מה זאת אהבה, כזאת ללא שום תנאים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Tchellet