ישבנו שם. בחור שמחזיק קסדה, מעשן סיגריה ולידו אני. בחורה מותשת ועצובה שבוכה לפרקים. יושבים, בוהים ובין השתיקות זורקים לחלל האורבני כמה מילים בנות הברה אחת. זה היום האחרון שלי בעבודה הראשונה בתחום. פתאום עובר לו שחר חסון, הרמנו את הראש, חייכנו ואז הוא זרק אליינו "וואלה מגניב"... הסתכלנו אחד על השנייה, הנהנו בהסכמה וקמנו להיפרד. התנערתי מהעייפות שעפפה אותי בימים האחרונים, חיבקתי חזק את החבר הכי טוב שלי מהצבא. והרגשתי שוואלה, מגניב, יהיה בסדר.
פחות מחודש עבר מאז שעברתי לתל אביב ופחות משבועיים עברו לפני הודעת הפיטורים. המחשבה על להיות בעיר זרה, לבד בלי כסף, הדירה שינה מעיני לילות רבים. בנוסף, הביטחון שלי היה בקרשים.
הרי כל חיפאי לשעבר יודע שבחיפה שנתיים זה המינימום זמן להישאר במקום עבודה אחד. אחרת משהו לא בסדר אתך... עיר הפועלים, לא סתם..
עבדתי חצי שנה במשרד פרסום דיגיטלי בתור מעצבת גרפית.
נכון, אז היה לי שם ארטדיירקטור נפלא וכמה אנשים נחמדים ואפילו נגעתי בציצי של מנהלת הסטודיו, לראשונה בחיי הרגשתי סיליקון (דיי קשיח ומוזר, למען האמת).
אבל הזיכרון הכי חזק שלי משם הוא תחושת ההשפלה.
כדי לקרוא לי, אפילו אם הם ישבו 2 צעדים מאחורי, הם היו שורקים, זורקים עליי דברים או מאירים עליי בעט לייזר.
היה להם דף בו הם היו כותבים צחוקים שאומרים בסטודיו. מסתבר שכיכבתי בו... אין לי בעיה שמסתלבטים על השמיעה שלי זה דווקא מצחיק, משחרר ואפילו מקרב, כל עוד זה בגבול ומשתפים אותי גם.
אם הייתי הוגה מילה לא נכון הם היו מחליפים מבטים ביניהם וצוחקים, לא מתקנים אותי ולא משתפים. אחת השיחות שהכי זכורות לי הלכה ככה: "א' בוא תעזור לי לשמוע אם יש סאונד על הבאנר", א': "אם מיטב הרופאים של חיפה לא הצליחו לעזור לך לשמוע, איך אני אעזור?!", נכון, זה מצחיק, אבל תחשבו שאתם שומעים מלא בדיחות כאלו במשך חצי שנה 3 פעמים ביום בממוצע?..
אז בסוף גאלו אותי מייסורי ההשפלה. פיטרו אותי, אמרו שאני לא טובה. עשו לי טובה.
אחרי כמה ימים קיבלתי קרדיט בבלוג מוכר על פרסום. קרדיט על עיצוב קמפיין שלא אני עיצבתי. פניתי לסמנכ"ל וביקשתי ממנו שיוריד את השם שלי.
את ההודעה שקיבלתי ממנו אני לא אשכח לעולם:
"מה אכפת לך, תיהני מהספק, תגידי שלא שמעת או משהו".
כעוסה ופגועה בהיתי במסך במשך כמה דקות.
החלטתי שיום אחד אני אקבל קרדיט על קמפיין פרסומי. ולא סתם קרדיט, קרדיט על הקריאטיב, על הרעיון והוא יהיה מעולה.
ואז אשלח מייל לסמנכל ההוא, עם הלינק לבלוג - "עכשיו (!) אני נהנת מהספק".
עברתי תקופה לא קלה של חיפוש עבודה, חלוקת עיתונים והוצאת כלבים לטיול... אבל אז במקרה מאיה, שהייתה מזכירה באיזה משרד, שלחה לי לעשות את הקופיטסט (מבחן כתיבה) הראשון שאי פעם עשיתי. זרמתי, התיישבתי לכתוב אותו. ותוך כדי מילוי המבחן בהנאה (קצת מוגזמת, האמת:)) גיליתי את אהבתי לכתיבה.
את השתלשלות הדברים אני לא אפרט, המשכתי לעבוד כמעצבת במשרדים שונים, את הרעיון של "להראות מה אני שווה" לסמנכ"ל, עזבתי.
התחלתי ליהנות מהדרך, (לא משנה לאן היא מובילה) ולשלב בה כתיבה.
לסיכום, זכיתי לעבוד עם 3 ארטדיירקטורים (הבוסים של המעצבים:)) נדירים שכל אחד מהם בא לי בול בתקופה המתאימה בחיים.
הארט הראשון הכרתי רגע אחרי שעברתי לתל
אביב, העיר בה עם הזמן מתאהבים ב"לבד" - "אל תפחדי מחלל ריק" היה אומר לי.
עם הארט השני עבדתי כשיצאתי עם איזה בחור.
שאלתי אותו "תגיד, איך יודעים איפה ואיך להניח את הקו?" הוא ענה לי "לפי הרגש". וככה עשיתי.
לא רק בעיצוב.
בתקופה של שינויים וחיפוש עצמי הכרתי את הבוסית השלישית. היא לימדה אותי לשמור על סדר ולתכנן את העיצוב מראש עד לפיקסל האחרון.
ככה הצלחתי למקד את עצמי , לא להתפזר ולהגיע לאן שאני באמת רוצה להגיע...
תודה לכם, אנשים טובים באמצע הדרך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Tchellet