החיים בין OFF ל- ON

בצל וקוטג'. זה מה שאכלתי כדי לסתום את הרעב בתקופה ההיא. עברתי לתל אביב ובדיוק פיטרו אותי. הייתי חייבת לצמצם הוצאות. עבדתי בכל מיני עבודות, חילקתי עיתון "פוסט" על הבוקר, הוצאתי כלבה בפלורנטין והשתתפתי בתור ניצבת בפרסומת עם תשלום שוטף פלוס כל החיים. לא יצאתי, לא בזבזתי כסף, לא שתיתי בירה ולא קניתי קפה בחוץ (מה שהיום, אין כזה דבר!).

יום אחד במקרה עברתי בדרך הביתה בבית העיר בביאליק. הייתה פתיחה של תערוכה. אלכוהול חינם, נשנושים ואנשים מוזרים. הבטן שלי משכה אותי פנימה, אחרי ליטר בירה ואינסוף שמיניות בייגלה, תפסתי אומץ והתחלתי לדבר שם עם האנשים. ייבאתי מהחלק האחורי של המוח את אוצר המילים המצומצם שלי מתחום האמנות. חזרתי הביתה מבושמת ושבעה והתחלתי לגגל פתיחות תערוכות. בעיקר הלכתי לבית האמנים באלחריזי שהיצירות שם היו בלתי נשכחות ואפילו גרמו לי לבכות.

(http://shu84.blogspot.co.il/2011/12/shadesofeleven-illustration.html)

מאז, כבר מצאתי עבודה (טוב נו, כמה), אני לא רעבה (אבל שמנה!!!) ומנסה להקפיד ללכת לתערוכות ולנסות להישאר מעודכנת בעולם האמנות. הידע שלי בתחום גדל ואתו גם אוצר המילים שלי, אבל בעיקר התרחב לו הרגש.

אחרי כמה שנים כתבתי ביקורת על תערוכה, בשיעור של נרי ליבנה (שבמקרה כתבה היום טור מצחיק ומרגש). הביקורת שהכי אהובה עליי מכל הביקורות שאי פעם כתבתי. אמנם התערוכה כבר לא באוויר, אבל הצילומים מלווים אותי עד היום.

מירי דוידויץ'- תערוכת צילום "זרמים תת קרקעיים"/בית האומנים

אוצר: יואב שמואלי

מירי דוידויץ' לא מתיימרת להתחבב על הקהל הישראלי. אין לה פילטרים סטייל אינסטגרם או קומפוזיציה מיינסטרימית תקופתית, יחד עם זאת היא מצליחה לגרום לנו לחבב אותה ובעיקר להרגיש דרך הצילומים שלה.  

התערוכה "זרמים קרקעיים" בעיקר שואלת שאלות. שאלות על הגבול בין מסחריות לאמנות, בין אורבניות מרוסקת ליופי טבעי, בין חוש הומור לרצינות תהומית, בין צבעוניות למלנכוליות. ובכל זאת מותירה אותנו ללא תשובות עם תחושות לא קלות. מצאתי את עצמי עומדת לא פעם מול צילום עם תחושת דאגה כשמאחורי מתגלה הדרמה בשיאה. השכיל לעשות אוצר התערוכה, יואב שמואלי, בהצבת הצילומים כך שיגבירו את תחושת הדיסוננס. על ידי הצבת צילומי אופנה נקיים כמעט ריקים מתוכן מול פריים מגורען, אשר נראה עמוס, גם אם רק בזכות הטקסטורה לצד צילומי אופנה ניקיים או על רקע אורבני מעיק. נעמדים מול צילום של רחוב ריק בלילה, מואר קלות, אשר בחלקו התחתון מופיע פס של מעבר חצייה שיוצר קומפוזציה מחולקת לשני שליש ושליש. לרגע נדמה שזה עוד צילום אורבני שכמוהו ראינו הרבה. אך כשמביטים לצדדים מתגלה תחושת הדרמה יחד עם חוסר האונים. מצדיו של הצילום מוצבים צילומי אופנה על רקע אורבני לא יציב במיוחד. צילומים שגורמים לנו להפנות את הראש אחורה, כאילו מבנה כלשהו הולך לקרוס מאחוריינו. כשמפנים את הראש מביטה בנו בחורה, יושבת לבדה בתחנת האוטובוס. על פניה מבט מעורער, מבט שלא שואל הרבה, היא פשוט לא מחכה לאף אחד. היא פשוט יושבת מעורערת ומערערת באדישותה בתחנת אוטובוס. וכשחוזרים להסתכל שוב בצילום הרחוב הוא מתמלא ברעש. אמביאנט של רחוב, קולות טפיפות עקבים, צעקות עמומות, לחישות זועקות. וכל זה בצילום רחוב ריק בלילה, צילום דיי רגיל לכאורה.

בצילומי העירום של מירי דוידויץ' משתקפים משחקים של אור וצל, של בשר ועצמות יחד עם מבטים חודרים, ספק מבויימים ספק אמיתים. היא מציגה עירום כאמנות, בזה אין ספק, פה אין שאלות, הגוף כפסל חי ודינאמי, גם כאשר זו בעצם תמונת סטילס ללא כל טשטוש של תנועה. העירום מתבטא לא רק בצילומי הגוף אשר צולמו בדיוק מירבי בסטודיו, אלא גם בצילומי האופנה.

הדוגמניות אשר הולבשו במיטב דגמי המעצבים, דווקא הן נראית כעירומות ממול הנופים והמבנים האורבניים בהם בוחרת מירי דוידויץ' לשמש להן כרקע. תחושות הריקנות שבהן מועברת במיידיות, ללא חומות, בין מבני הבטון.

"מתחת לשמיים השחורים אפשר כבר להרגיש, זרמים תת קרקעיים של יופי. " שתי שורות משירו של אבי גדג' "זרמים תת קרקעיים" שמצליחות לבטא היטב את הלך רוחה של התערוכה. שתי שורות שמבטאות את תחושת המועקה העטופה ביופי שעימה יוצאים מחלל התערוכה. למירי דוידויץ' יש הכישרון להעביר את היופי תחת השמיים השחורים. ליואב שמואלי האוצר, יש הכישרון להרגיש את הזרמים.