מי? אני?!

אז יצא שלא עידכנתי דיי הרבה זמן.

רציתי לעדכן ב9 במאי, ביום הניצחון, אבל לא היה לי הזמן והכח.

ותאמת, עוד 3 ימים בגרות במתמטיקה - אז אין הרבה זמן גם ככה.

ב9 במאי הופעתי, מול חדר מלא באנשים זקנים.

האנשים האלו או ההורים שלהם או האחים שלהם, השתתפו במלחמת העולם השניה.

הם שהקריבו הכל למען המולדת, נלחמו בשורות הצבא האדום.

הם ניצחו את הצבא הנאצי, הם שהעניקו לנו במתנה את העולם כפי שאנחנו מכירים אותו כיום.

הם ששיחררו את היהודים מן המחנות ואת אירופה מן הכיבוש הנאצי.

תנסו לדמיין, איך החיים שלנו היום היו נראים בלי האנשים האלו?

גם סבא שלי, היה אחד מהלוחמים הללו. אך הוא גם נפל במלחמה.

לפני שעלינו לבמה, הקריאה לנו האחראית מכתבים מאוד פרטיים.

מכתבים שכתבו אחיה וגיסה משדה הקרב, לפני 60 שנה.

מכתבים אמיתיים! שהיא שומרת עליהם כעל אוצר.

היא בעצמה כבר סבתא! אך היא לא שוכחת את העבר.

המכתב הכואב ביותר שהיא הקריאה, היה המכתב האחרון.

מכתב ממפקד הפלוגה של גיסה. 

מכתב המודיע על פתירתו של גיסה מכדור אחד בראש.

מוות מהיר וחסר כאבים, כך ציין מפקד הפלודה במכתב.

כשעליתי לבמה, זו לא הייתה הופעה טיפוסית בשבילי.

לא רקדתי הפעם.

דקלמתי טקסטים, שרתי.

מה שבדרך כלל לא הייתי מעיזה לעשות.

אבל היה מדהים לראות את השמחה והעצב יחד, בעיני הקהל.

ואני, שקראתי את המכתבים משדה הקרב, 

הבנתי מאיפה זה נובע.

ושמחתי כל כך להיות חלק מכל זה.

שמחתי לתת להם את היום הזה במתנה.

כפי שהם, העניקו לנו את כל העולם הזה כפי שהו

מוכר לנו היום

במתנה.