ב10 הוא מתקשר.
כולם בבית שלי כבר ישנים, גם אני עוד מעט נרדמת רק אסיים לראות את הסרט.
"מה היית עושה בשביל לראות אותי עכשיו?"
"הכל" אני עונה. וזאת האמת... ככה זה כשאת יודעת שהוא בריתוק 28... מה לא תעשי בשביל לראות אותו?
"ואם אני אגיד לך שהרגע הגעתי הביתה ותכף בא לקחת אותך אליי?"
"אז זאת מתיחה ממש מרושעת!"
"תתארגני, אני רבע שעה אצלך"
"אתה באמת בבית?"
"כן"
כשיצאתי לחניה הוא לא היה שם...
בדקה שעמדתי שם עד שהוא הגיע חשבתי לעצמי עדיין "מתיחה ממש מרושעת..."
ואז הוא בא... נכנסתי לאוטו חיבקתי אותו והתחלתי לבכות.
"חשבתי שתיהי מאושרת..." זה מה שהוא אמר כל הנסיעה לא משנה כמה פעמים הסברתי שהדמעות הן לא דמעות של עצב.
הגענו אליו הביתה.
הורדנו נעלים וישר לחדר השינה שם חיבקתי ונישקתי אותו במשך כמעט שעתיים.
"את רוצה להישאר לישון?"
(כןןןןן!!!)
"(אבל) אני לא יכולה... הבטחתי לאמא שאני חוזרת עוד מעט"
כל כך רציתי להישאר... לחבק אותו ככה כל הלילה ולהירדם בזרועותיו.
עכשיו הוא חזר לצבא
הוא אמר שהוא ינסה לעשות את זה שוב
שבוע הבא הוא לא יוכל כי יש לו תורנות
אני כל כך מתגעגעת!!!
אני מבטיחה לא לעשות לו את המוות יותר!!!
אחרי הכל... הוא פשוט ככה נסע חצי מדינה והסתכן בעוד משפט ואפילו כלא
רק כדי לעשות אותי מאושרת
כינוי:
פרח קטן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
