מי? אני?!

מרגישים כבר את ניצני הסתיו בפתח.

דרך החלון נושבת בריזה קרירה ונעימה. 

משהו שנדיר בקיץ.

ולמרות שטכנית אנחנו עדיין בחודש אוגוסט, מרגישים בשינוי.

פתאום קולות הילדים חזרו להישמע מבעד לחלון חדרי.

ואני לא יכולתי להתאפק שלא לקנות יומן חדש דנדש, כראוי לפתיחת שנה חדשה

גם, אם אני כבר לא אלך יותר לבית הספר...

היה הזוי לא לקנות ציוד חדש, עטים קלסרים דפדפות...

אולי אם יתמזל מזלי... בעוד חודש, חודש וחצי זו תהיה אני.

שתתחיל את שנה א'.

במכללה כעתודאית.

מה שמזכיר לי, אני צריכה להתקשר לבחור ההוא שהביאו לי את המספר שלו מהמערך התקציבי...

לברר אם הוא יכול לעזור לי להתקבל.

מרגישה כמו בלונה פארק, רק עליות וירידות...

למרות שכשחושבים על זה זה יותר דומה לפירואטים בשיעורי הבלט.

כל העולם סובב סביבי, אני מרגישה שאני עומדת ליפול בכל רגע

ומצד שני אין ברירה. צריך להמשיך להתקדם לעבר אותה נקודה רחוקה.

זה אולי אחד הימים הקשים ביותר שעברתי.

העצבים של כולם סביבי נחתו עליי

לא, אני לא מגזימה... הייתם צריכים לשמוע איך אמא שלי צרחה וקיללה היום... אותי.