אנחנו מכירים שבוע וחצי ואיכשהו זה מרגיש יותר. אני מרגישה שאני מכירה אותך - נוח לי איתך בקלות מפחידה. אתה יודע לעטוף אותי ולהקשיב לי, להפוך את הסיפור הכי משעמם שלי למעניין. אתה הופך לי את העולם, משנה אותו, מטלטל אותו, הופך אותו להרבה יותר טוב. קשה לי לחשוב על זה שתלך עוד כמה חודשים. תראה כמה אני בטוחה בקשר הזה שימשיך. ואולי אני סתם מפתחת ציפיות כמו בדרך כלל ונשאבת למגע הזה שלך ולחיבה שלך בקלות בלתי נסבלת. "אני אוהבת אותך" קופץ לי כל הזמן לראש, אבל מה ילדה כמוני יודעת על אהבה? איך אני יודעת מה היא מרגישה? הרגשות שלי מתחזקים מהודעה להודעה, מפגישה לפגישה, מחיוך לחיוך, מנשיקה שלך ומכל מגע שמרטיט אותי. אני מתה להזדיין איתך. מתה שתחדור אליי אבל גם מפחדת שזה ייגמר בזה. כל כך רוצה ליפול לשם אבל רוצה אפילו יותר לבנות איתך את הקשר הזה. איך אני אסתדר בלעדיך חודשיים? ואם תרצה להמשיך את הטיול? אני יותר מאבין אותך אם זה מה שתחליט. זה סופר בסדר, אל תיקח החלטות על סמך הקשר הזה שתשאיר בארץ. זה הזמן שלך להשתחרר ולטייל ולעשות שטויות. הזמן שלך לחיות את החיים הבוגרים הצעירים.

מתי אני רואה אותך? הגעגועים כבר עולים לי והמחשבה לראות אותך רק עוד שבוע מעיקה עליי.